ביקורת ספרותית על אחוזת דג'אני מאת אלון חילו
ספר טוב

---

יצאתי קצת מבולבלת מהספר הזה ועם רגשות מעורבים. מצד אחד, ספר מיוחד מאוד: קודם כל, בזכות השפה שלו, המקסימה, שהיא שחזור העברית של שלהי המאה ה19, עם ה' הידיעה שנמצאת היכן שלא מצפים לה ("להאחוזה") או ה'א' בסיומת רבים ("ערביאים"), וכל מיני מילים תקופתיות שחדלו מלהשתמש בהן מאז (עד כדי כך שמוצמד מילון בסוף הספר שמאפשר להבין אותן), ובכלל סגנונו הקולח והמשעשע ("...במהרה העכירה מריבה חדשה את חיי הבית, יען כי ביקשתי לקבל ארוחתי והאדונית לא טרחה להתקין כל תבשיל, ולא רק זאת, אלא הרהיבה עוז להצהיר ולומר כי אישה מן המודרנא היא, ותבשילים לבעלה לא תתקין...").

שנית, בזכות הסיפור, שהוא סיפור מאוד מעניין על גבר יהודי אשכנזי ציוני, ונער ערבי חולמני עם נפש מיוסרת, נוגע במציאות של הימים ההם, אבל גם עשיר בדמיון רב, ואפילו במיסטיקה, אפשר לומר. חזיונות, נבואות שמתגשמות, ג'ינים ושדים ומתים שעולים מקברם.

בנוסף, יש לסיפור רובד נוסף, עמוק יותר. כל הספר הוא מעין מיקרוקוסמוס לסכסוך הערבי-יהודי. צלאח, הילד החלש כביכול אבל עם הדודים החזקים שמאכזבים ולא מגיעים לעזור, וקלווריסקי שמרוב פחד מאותם דודים מתגונן אולי יתר על המידה מפני צלאח, ואולי לא... בדיוק כפי ששני הגיבורים הראשיים מתארים אחרת את אותם אירועים בדיוק ביומניהם, וכל אחד מהם חדור אמונה בצדקתו המלאה ובכוונותיו הרעות של האחר, כשהרבה מאמונות האלה מבוססות או על דעות קדומות, לעיתים גזענות, או על הזיות לא רציונאליות, כך שני העמים שקועים כל אחד בנראטיב שלו, והשנאה והמתח שמפעפעים בלבו של הסכסוך הזה ניזונים אף הם מאמוציות, אמונות דתיות והבטחות אלוהיות. כך לפחות אני הבנתי את הספר הזה.

אחרי שאמרתי את כל זה, מה הבעיה שלי בכל זאת?
1. לא ברור לי למה צריך לקחת שם אמיתי של אדם אמיתי ולהלביש עליו עלילה שככל הנראה אין בינה לבינו כלום, ועוד להציג את זה כאילו זה צוטט ישירות מיומנו האישי (בני משפחתו טוענים שמעולם לא כתב יומן...) מה הבעיה להמציא מישהו חדש? אלמלא היה עולה לחדשות סיפורם של צאצאיו של קלווריסקי שתובעים את המחבר ודורשים שבסרט שיצולם על פי הספר ישונה שם של הגיבור, הייתי בטוחה שדמותו מבוססת על האיש שהיה באמת. יש פה הטעייה שמפריעה לי, ברמה העקרונית.
2. הספר עושה עוול ליהודים בדרך הצגת הסכסוך, עם כל הרצון לראות את הדברים באוביקטיביות. אם אמנם הסיפור נקרא כמיקרוקוסמוס לסכסוך הערבי-יהודי, הרי שהסיפור הזה מסופר מנקודת מבט ערבית בלבד. היהודי כקולוניליסט מושלם שפשוט חושק באדמות הערבים, ואף בנשותיהם. (אחרת, הסיפור היה צריך להיות כזה שלקלווריסקי יש ספר זכרונות משפחתי ובו מתוארת אחוזת דג'אני ככזו שהיתה שייכת לסבי-סבו.. או משהו כזה. חילו מתעלם מאלמנט השייכות הזה של היהודים לארץ ישראל לחלוטין). בנוסף, כאשר הדמות של צלאח, שיש לו חזיונות די מדויקים על העתיד, כותב משפט במכתבו לקלווריסקי "... נושיט את ידינו לשלום, אך היד המושטת לא במהרה תיענה" בין שלל תחזיותיו האחרות שכן מדייקות, אז נעשה פה עיוות היסטורי שמפריע לי. אם צלאח רואה את העתיד, אז הוא גם היה צריך לראות את פרעות 29 ו36 ואת פיגועי הטרור של שנות ה90 ולא רק את מגדלי עזריאלי...
בקיצור, ספר יפה, מיוחד, מעניין מאוד ומומלץ, אך יש בו בעייתיות אתית ופוליטית שאי אפשר להתעלם ממנה.

» ביקורות נוספות של קוראת הכל
» ביקורות נוספות על אחוזת דג'אני