ביקורת ספרותית על דיו אדם מאת חביבה פדיה

---

על ירח זר - קריאה בשיר של חביבה פדיה "בישימון חמה"
------------------------------------------------------------------
השיר הארספואטי הזה הוא חגיגה של נוף ומקום בתוך הנוף הנפשי כל כך של הכותבת: "בִּישִׁימוֹן חַמָּה אֲנִי יָרֵחַ זָר/ נִכְסָף אֶל הַהִלָּה הַמְּחוּקָה/ נִדָּח בְּעֹֹמֶק עָכוֹר".
הפעלים "נכסף" ו"נידח" מתארים מקום רחוק ביחס להימצאותו של ה"אני" הביוגרף. דומה שמאז שירי ההתגלות המיסטיים של זלדה, לא נכספה השירה העברית לתיאור אימתני, רצוף ומעוכב במשמעויות (ראה, למשל, שירה של זלדה "בנהר השינה").
בשדה המשפט המטפורי "אֳנִי הַטּוֹבֵעַ/ בְּיַם־לֹא־תְּשׁוּקָה", ההראיה אינה רק מטפורית. כשהמשוררת בוחרת במילה "אֳנִי" (= צי אוניות), בשימוש המצב הנפשי המושאל, היא מעבירה "הפוך על הפוך" את לשון המראות הצורנית המתמשכת מן המילה "אֲנִי" (=self) המסתורית. בתוך הדיבור בגוף ראשון (יחיד, זכר), המילה "אֳנִי" הינה לשון נופל על לשון על פני ציר הרצף, בתוך נשימה עמוקה שמשיגה המשמעות לכדי הפריה הנעשית בלשון, הן במישור הצורני והן בתכני. בהקשר זה, תפיסת ה"אני" המורחק מבעד למעמקי המורשת של ימי הביניים הינה היסטורית.
חביבה פדיה מקרינה את ההישקפות בתוך המרחבים החיצוניים והפנימיים, את ההיכספות והנידחות, הנדידה וההדהוד, מזיגה ובלילה. בתוך השדות העקרים "בישימון חמה", ניתן לחוש את שפת המראות המתחברת לאהבה ואת התגלותו של ה"עצמי" ביחס לטבע הסובב: "בְּתוֹךְ הַמֶּרְחָב הֶעָצוּם הַמַּפְרִיד בֵּין שְׁדוֹתֵיכֶם נְטוּעֵי/ הָעֵצִים/ הַשָּׁחִים בְּאוֹר שֶׁמֶשׁ עָנֹג וּבֵין/ שְׂדוֹתַי הָעֲקָרִים כָּאן בִּישִׁימוֹן חַמָּה". שורות הסיום האקוטיות של השיר מצביעות על מוטיב אחר בשירתה של חביבה פדיה, והוא ה"השתוות". העצמי נמדד ביחס לאחר כמו לאחרותו, ומהותו של האחר או הזר, הינה בהתגלות. (השתוות הנפש כמושג רוחני בודהיסטי שכוונתו לתת אמון, להיות פתוח, להוריד מגננות כדי שנוכל לקבל את מה שקורה לנו בדרך). שיר התגלות על "ירח זר" הוא אודות בדידותו של אדם החש מורחק ונידח מלפני אהבתו ותשוקתו; אשר אוצר השתקפויות על התגברות העצמי לעומת ייסוריו.

"בישימון חמה
---------------

בִּישִׁימוֹן חַמָּה אֲנִי יָרֵחַ זָר
נִכְסָף אֶל הַהִלָּה הַמְּחוּקָה
נִדָּח בְּעֹמֶק עָכוֹר
שֶׁל חֹם נוֹרָא וְאוֹר אַכְזָר בּוֹלֵעַ
נוֹדֵד מֵרֵיקוּת לְרֵיקוּת וּמִתְחַבֵּא בְּתוֹךְ קֶמֶט
שֶׁלֹּא שְׁזָפַתּוּ שֶׁמֶשׁ רַצְחָנִית
שָׁם אִי קָטָן
שָׁם צֵל
בְּצֵל הַלַּיְלָה בְּצֵל הַמְּתִיקוּת הָרוֹגַעַת
בְּצֵל הַכֹּסֶף
בְּצֵל הַדְּמָמָה הַמְּלֵאָה
וְשׁוּב הָלְאָה נִדָּח אֶל הַיְקוֹד
אֳנִי הַטּוֹבֵעַ
בְּיָם־לֹא־תְּשׁוּקָה
אֲנִי הַלֹּא שָׁב מִנְּדוֹד
מֻרְחָק מִן הַשָּׂפָה שֶׁל אַהֲבֵי שֶׁמֶשׁ אָבִיב
עִם אֲוִירֵי שָׁמַיִם מְצֹעֲפֵי זֹךְ מַיִם
מֻרְחָק מִשָּׂדוֹת זְרוּעֵי כּוֹכָבִים וּשְׁבִילָם חָלָב
מֻרְחָק מִמָּקוֹם בּוֹ שִׁירָתִי לֹא אֶל הַקִּיר
נִקְלַעַת
וְשָׁבָה אֵלַי וּמַכָּה בְּאֹזְנַי מְהַדְהֶדֶת
מֻרְחָק מִן הַמָּקוֹם בּוֹ קַר גַּם חַם
לְפִי שְׁעוֹן הַיְמָמָה
אֱלֵי מָקוֹם בּוֹ רַק חַם שׁוּב חַם וְאוֹר עָקָר
מִתְעַבֵּר בִּישִׁימוֹן חַמָּה
בִשְׂדוֹת חַשְׁמַל צְחִיחִים תּוֹעֶה נִמְחָק
חַיָּב לְמַזֵּג בִּי אֶת הַחֹם וְאֶת הַקֹּר
חַיָּב לְהַבְלִיל בִּי אֶת הַחֹשֶׁךְ וְאֶת הָאוֹר
חַיָּב לִבְלֹעַ בִּי אֶת הַכְּאֵב
עַל כָּךְ שֶׁשּׁוּב אֵינִי נָמֵס בַּעֲרָפֶל
כָל פַּעַם שֶׁאֵסַּע בְּעַד עָנָן אָפֵל
עַל כָּךְ שֶׁכָּל הַזְּמַן אֲנִי נִרְאֶה וְכָל הַזְּמַן נִצְפֶּה
עָלוּב כְּמוֹ נֵר בַּצָּהֳרַיִם מְטַפְטֵף שַׁעֲוָה חִוֶּרֶת וְנִבְלָע
חַיָּב לִבְלֹעַ בִּי אֶת הַכְּאֵב כְּדֵי שֶׁיִּתְמַתֵּק בִּי טֶרֶם בֶּכִי
חַיָּב לִקְרֹא אֲלֵיכֶם קְרִיאָה
וְלָדַעַת שֶׁקְּרִיאָתִי עוֹד תְּשׁוֹטֵט נִלְכֶּדֶת
בְּתוֹךְ הַמֶּרְחָב הֶעָצוּם הַמַּפְרִיד בֵּין שְׂדוֹתֵיכֶם נְטוּעֵי הָעֵצִים
הַשָּׁחִים בְּאוֹר שֶׁמֶשׁ עָנֹג וּבֵין
שְׂדוֹתַי הָעֲקָרִים כָּאן בִּישִׁימוֹן חַמָּה

» ביקורות נוספות של שמעון שלוש
» ביקורות נוספות על דיו אדם