מלחמה על המים? לא ממש אני משער שבאומרך "המלחמה על המים" אתה מתכוון לפרשת הטיית מקורות הירדן על ידי הסורים, ואולי לנתיבי הספנות בדרום. כך או כך, אם אכן זו התמונה שמציג הספר, הרי מדובר בספר שטחי, פשטני ועמוס קלישאות שאיפיינו את האופוריה שאחרי הניצחון הצבאי. לבטח לא מדובר בפרספקטיבה היסטורית, שאותה אי אפשר לבחון שנה אחרי המלחמה, על אחת כמה וכמה בהקשרי השפעותיה בעשורים לבוא. בכל מקרה, גלבוע לא היה הראשון להתייחס לסוגיית המים ברקע למלחמה. כלל לא. צריך להבחין בין סיבות ותהליכים המביאים לפרוץ מלחמה לבין העילה הצבאית לתקוף (casus belli). להציג ארוע מסויים כסיבה ראשונית למלחמה - זו גישה פשטנית ונאיבית. מלחמה פורצת בדרך כלל כשיא של תהליך הסלמה שהינו צבר של סיבות. בסופו של דבר, העילה הישראלית לתקוף ב-5 ביוני 67' היתה דווקא סגירת נתיבי השייט הדרומיים על-ידי המצרים. את העקרון המדיני-בטחוני שלפיו סגירת נתיבי השייט היא עילה למלחמה קבע בן-גוריון, הרבה לפני אשכול, ואת התפיסה הצבאית שלפיה פעל צה"ל במלחמה ייסדו חיים לסקוב ויצחק רבין, לאו דווקא כרמטכ"ל, אלא בתפקידו הקודם כראש מה"ד דאז, עת תכנן וביסס את עקרונות תורת הלחימה של צה"ל. לכן, לאשכול לא היה חלק בגיבוש התפיסה המדינית-בטחונית ובהוצאתה אל הפועל. יתר על כן, בנאומו ב-28 במאי 67 קרא אשכול נאום משוכתב, מגומגם ומהוסס, שהציגו כראש ממשלה לא החלטי, רושם שהיה כנראה אחד הגורמים המסלימים. מי שדחפו לצאת למלחמה היו דווקא רבין ודיין. את הסיבות למלחמה צריך לבחון בראי תהליכי ההסלמה שהחלו במבצע קדש ובלחץ האמריקאי על ישראל לפנות את סיני לאחר מכן, המצב הפנימי הרעוע בעולם הערבי, המאבק בין אתאסי של סוריה ועבד אל-נאצר של מצרים על הנהגת העולם הערבי, המצב הפנימי בשתי מדינות אלה והצורך הערבי לתקן את דימוי החולשה. נושא המים היה אך ארוע אחד בסידרת ארועים שהסלימו לכדי פרוץ מלחמה. בין היתר, יימנו הפיגוע של הפת"ח בהר חברון, ההתעלמות האמריקאית והישראלית מהתנצלותו של המלך חוסיין, פעולת צה"ל בסמוע כתגמול על הפיגוע, הגינוי האמריקאי כלפי ישראל על פעולת תגמול זו, וסידרת קרבות אויר ו"ימי מלחמה" שבהם היתה יד הסורים על התחתונה. הארוע האחרון בסידרה זו, המוכר כ"חסימת מיצרי טיראן", היה העילה הסופית לפרוץ המלחמה. כיום, טוענים ההיסטוריונים שאף אחד מהצדדים לא התכוון לצאת למלחמה כוללת, אולם מנהיגי האזור לקו בראיה מוגבלת של המצב המדיני ובמה שידוע בעולם המלחמה כ"מיס-קלקולציה" של כוונות הצד שכנגד, כולל אצל אשכול. אולם, שנה אחרי המלחמה, היה אך טבעי שדמות המנהיג המדיני הועצמה באותה עת מעבר לתפקידו האמיתי. ראיה אמיתית של תולדות המדינה צריכה להילמד בפרספקטיבה לעבר. חשוב לציין שגם מחקרים היסטוריים אינם בבחינת אמת אובייקטיבית. גם היסטוריונים מוטים ע"י הבנה סובייקטיבית, דעות אישיות ונסיבות מקומיות ותקופתיות. כפי שאמרתי בראשית דבריי, ביקורתי זו הינה בערבון מוגבל, משום שלא קראתי את הספר, אלא התבססתי רק על הבנתך אותו והרושם שלך כפי שכתבת אותו, ועם גלבוע הסליחה, אם שפטתי בחומרה יתרה על המידה.