האם אני היחידה שחושבת שהגיע הזמן שגם סופר מוערך כמו עמוס עוז זקוק לעורך רציני? גם את "סיפור על אהבה וחושך" בקושי צלחתי הודות לחזרות האינסופיות, לפעמים משפטים שלמים באותו עמוד. לפי דעתי, אפשר היה בשקט להפחית לפחות שליש מהספר, וזה היה רק מועיל לו. כנ"ל בספר הזה, שעוד לא סיימתי לקרוא אבל הוא כבר נמאס עלי, שוב הודות לחזרות חסרות מטרה. כמה פעמים אפשר לקרוא על זקנו המתולתל של הגיבור, שעליו הוא מפזר טלק (?) שוב ושוב? כמה פעמים צריך לתאר את צורת הליכתו? מה זה מוסיף?

אני fed up!

התחלתי לקרוא, בהתחלה בהנאה, אך יותר ויותר מתוך תחושה של חובה. בכל זאת, א.ב. יהושע. בשליש השלישי נשברתי. בעיני, הספר קודם כל לא מספיק מעניין. הוא לא אמין, הדמויות הזויות ולא "הולכות" לשום מקום. אכזבה.

בעודו משאיר רושם עז כאיור בלתי רגיל של מלחמת העולם הראשונה, הספר הזה סובל מקצב לא אחיד, מן קפיצות אחורה וקדימה. עם זאת, אי אפשר להשאיר אותו באמצע. קצת התאכזבתי אבל קראתי עד הסוף.

סיפורה של אמריקה בשנות החמישים-ששים, דרך ההתמודדות בין ניקסון וקנדי, כרקע לסיפור התאהבותם של מרי האנגליה בפרנק, עיתונאי אמריקאי. כמו ספרו הקודם של פולקס שקראתי, משום מה משהו לא קולח, אבל עם זאת יש קטעים יפהפיים ואבחנות דקות. די אהבתי.

קראתי כשליש מהספר לפני שאבדה לי הסבלנות. רעיון מעניין של כתיבה בשניים, שפה עשירה, אבל איכשהו העניין נהיה מייגע והיתה לי כל הזמן הרגשה שיש פה שני אנשים מוכשרים שכל הזמן טופחים לעצמם על השכם ומחליפים בדיחות פרטיות ביניהם. בקיצור, לטעמי הספר לא ממריא מעבר ל"גימיק" והופך לטרחני.

אחרי 53 עמודים החלטתי לנטוש, ולהלן הסיבות: הגברת שלו אכן יודעת לכתוב ושולטת היטב ברזי המלים. גם הסיפור נראה מבטיח והדמויות מעניינות. עם זאת, הרגשתי שאני טובעת במלים. עוד ועוד מלים, עוד ועוד תיאורים, דימויים, צירופי לשון... מה לא. כמו בחורה יפה שעושה לעצמה עוול על ידי ענידת כל תכשיטיה, לבוש ואיפור מוגזמים - כך גם הספר הזה, שחוטא קודם כל לעצמו ואחר כך לקורא. אני לא יודעת אם עורך טוב היה משפר את המצב, לפי דעתי צרויה שלו לוקה בחוש המידה ולכן בסופו של דבר הספר לא טוב.

ספר מוזר ביותר. אפל, אכזרי, נטול כל רגש אנושי, ועם זאת נוגע במקומות הכי רגישים. לכאורה, אין סיבה להמשיך לקרוא כי שום דבר לא ברור, למעשה אין סיפור, והסוף הוא חידתי וקטוע בהתאם. עם זאת, הספר מהפנט ומצייר עולם הזוי, בו המלים כאילו רק נוגעות ואינן מתערבבות. ללא ספק אלגוריה לעולמנו ולתקופתנו.

סיפורו של סיימור לבוב - "השוודי" - כפי שכונה בצעירותו, מסופר בפי מעריצו הצעיר מבית הספר שהפך לסופר מפורסם. ספר נפלא - כפי שניתן לצפות מסופר כפיליפ רוט' - אמריקה היהודית במלוא חכמתה, רגישותה, כולל כל מה ששייך לעולם היהודי ומבטו על הארץ אותה אימץ. הנאה צרופה.

קראתי עד הסוף את הסיפור המוזר הזה על אשה, שתי בנותיה ותחליפיהן שמתגלות לה תוך כדי חופשה על החוף הים. היה קריא אבל לא ממש הבנתי את האנלוגיות וגם לא היה לי ממש חשק להתעמק. איכשהו הספר הזה נראה לי שולי ולא מספיק חשוב. אולי התרגום לוקה אבל התחושה היתה של "מהומה רבה על לא מאומה".