"המזל הטוב הותירה את האהבה, העושר והחריצות מאחור, שכן בלעדי המזל הטוב ערכה של החריצות קטן, תועלתו של העושר מועטה, ואף האהבה אינה יכולה להגיע לידי מימושה."

"נפשותינו, כפי שאתה יודע היטב, וכפי שלימדוני כאן, נמצאות בתנועה מתמדת, ואינן מוצאות מנוחה אלא באל, שהוא המרכז שלהן."


פרסילס, ספר שמלווה אותי כבר כמה שנים. קריאה שנייה בו. זו עומדת להיות ביקורת ארוכה מאוד, אז אתחיל בכמה משפטי אמ;לק עבור מי שמעוניין בשורה התחתונה:
ספר מאתגר, כי להרגשתי יש בו בדיוק אותה כמות של ביקורת חברתית, סאטירה ואבסורדיזם שיש ב"דון קישוט" (ספרו הקודם של המחבר), אבל כאן הדברים מועברים עם פנים חתומות והיצמדות לכאורה לקונבנציות ספרותיות. חתרני ונהדר, גם אם לאור העובדה שמדובר ביצירה לא גמורה (סרוונטס גסס בעת העבודה על הספר ונחפז לסיים את הכתיבה שלושה ימים לפני המוות שלו) יש כאן פגמים.
ממליץ מאוד למי שכבר מכיר את סרוונטס והכתיבה שלו ולכן ידע איך לגשת לספר הזה.

ועכשיו, לחפירה:

הרומן שלי עם הרומן הזה התחיל בתור שמיניסט, כשראיתי הוצאה חדשה של "דון קישוט" בחנות ספרים ליד הבית שלי. התעמקתי ביצירה דון קישוט בפרט, ובסרוונטס בכלל, בחיפושים במרשתת, ובסופו של דבר הגעתי לאזכורים של "פרסילס וסיחיסמונדה". השם המוזר, היפהפה והאקזוטי הזה, בצירוף עם הנסיבות המופלאות של חיבור הספר, המורשת שלו (נרחיב על כל אלו בהמשך), העובדה שסרוונטס עצמו סבר שהספר הזה יותר טוב מ"דון קישוט", ופרק ראשון מצוין מהתרגום העברי שפורסם ב"הארץ" הכניסו אותי לסוג של frenzy להשיג את הספר הזה ולקרוא אותו.
alas, כשהלכתי לסטימצקי ליד הבית ושאלתי אם יש להם במלאי את "פרסילס וסיחיסמונדה", הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח. לא, אין בסטימצקי עותקים של הספר הזה, בשום חנות.
גם בספרייה העירונית אין.. נו, קניתי את דון קישוט, וקראתי אותו, למרות שהספר שבאמת הבטתי עליו בעיניים משתוקקות מציפייה היה "פרסילס".
אל תטעו, נהנתי מאוד מ"דון קישוט" הנפלא, וגמעתי את שני הכרכים שלו במהירות יחסית, בתקופה שבה לא קראתי הרבה, אבל ככל שנהנתי מ"דון קישוט" כך "פרסילס" גדל והתעצם בעיניי, שהרי המחבר של שני הספרים סבר בבירור ש"פרסילס" הוא הבכיר ביניהם, והוא הקדיש לכתיבתו שנים ארוכות. למעשה, הכרך השני של "דון קישוט" חובר במהירות יחסית כי סרוונטס התעצבן שהתחילו להתפרסם זיופים של חלק שני בלתי קיים. הוא חיבר את הכרך הזה בהפסקה מהעבודה על "פרסילס", ובהקדמה הוא כותב במפורש לקורא לחכות ל"פרסילס".

בבירור לסרוונטס היה fixation מסוים על הספר הזה.
אם דון קישוט הוא פרודיה מצוינת, אבל ישירה וברורה, אזי פרסילס הוא ספר שסרוונטס כתב מתוך כוונה ליצור מורכבות, עושר ורבדים ביצירה, בצירוף ההומור והמטא שאפיינו את דון קישוט.
סרוונטס עבד על הספר הזה במשך כל שנות חייו האחרונות. את פתח הדבר לספר, הוא חיבר שלושה ימים בלבד לפני מותו ממחלה קשה, כשהוא היה מודע לחלוטין לכך שהמוות שלו קרוב ויגיע בכל רגע, אחרי שהוא כבר קיבל את הסקרמנטים הקתוליים שנותנים לגוססים.
אלו מילות הסיום של פתח הדבר:
"היו שלום, שמחות, היו שלום, שנינויות, היו שלום, רעים עליזים! אני גווע והולך, ומקווה לראותכם בקרוב מאושרים בחיים האחרים".
כלומר, הספר הזה הוא צוואה מודעת של אחד מגדולי הסופרים, אדם שאני לא צריך ולא מעוניין לכתוב כאן בשבחו, כי המורשת שלו מדברת בשם עצמה.

ולבסוף, בטוויסט אירוני של ההיסטוריה, "פרסילס" כלל וכלל אינו המורשת של סרוונטס, כי אם יצירה די אלמונית, בעוד דון קישוט ממשיך לרכוב לנגד טחנות רוח בתרבות הפופולרית במשך מאות שנים, ללא דעיכה.
"פרסילס" מעניין בעיקר חנונים של הרנסאנס הספרדי ושל סרוונטס, הוא לא מופיע ברשימות של ספרים חשובים, לא נמצא בדיונים, ורק לאחרונה חוקרי ספרות התחילו לתת לו תשומת לב מחקרית.
נו, אתם לא הייתם מתים מסקרנות לקרוא את האנדרדוג הזה?!

רכשתי עותק של הספר קצת אחרי שסיימתי תיכון, בחנות ספרי יד שנייה, ולבסוף הגעתי אליו! ו.. התאכזבתי. מאוד.
זה לא היה ספר רע, אבל זה גם לא היה ספר טוב במיוחד.. לא היה בו ההומור והשנינות של דון קישוט, לא הייתה בו החתרנות הפרועה, שום צחוק היסטרי.. הוא הלך "לפי הכללים", עם אהבה אצילית מפוארת מדי והרפתקאות טיפשיות מדי שמתוארות ברצינות מלאה. החטא שלי בקריאה ההיא זה שלקחתי את הספר הזה ברצינות גמורה, בבחינת "מה שכתוב על פני השטח זה מה שסרוונטס מתכוון אליו", ולכן אני חשבתי שזה ספר טיפשי בהרבה מדון קישוט, סוג של אפולוגטיקה נוצרית אדוקה וחסידית.
עוד צרה שרודפת את הספר היא שאדם גוסס כתב אותו בחיפזון להשלים את היצירה לפני שהוא ימות. לכן קשה לי להגיד שזו היצירה המלוטשת והגמורה לחלוטין כפי שסרוונטס היה מחבר אותה אם היו לו עוד שנים לחיות ולעבוד על הספר הזה.
העניין מאוד בולט בשגיאות המשכיות או סתירות פנימיות שלעיתים רחוקות אבל לא נדירות מופיעות בספר.
למשל, דמויות נעלמות מתיאור אחד בסצנה ומוזכרות שוב בהמשך הסצנה, דמות שמספרת לדמויות אחרות דבר שלא הגיוני שהיה ידוע לה לפי תיאור הספר עצמו, בלבול בין תארי אצולה של דמויות.. אלה לא דברים קריטיים לחלוטין, אבל הם מראים שזה ספר שלכל הפחות לא עבר את הליטוש הסופי שסרוונטס היה מעניק לו.
הבעיה בכתיבה הכי בולטת לדידי בסיום הספר, בשניים - שלושה פרקים האחרונים, שמרגישים לי כאילו נכתבו בחיפזון רב. אופן הסגירה של הסיפור האפי הזה, שידע להיות איטי ומורכב בחלקים מוקדמים יותר, היא נמהרת משהו.

לאחר קריאתי בספר הזה די הזנחתי אותו לקרן זווית.חזרתי לסרוונטס יותר מאוחר וקראתי כמה מהנובלות האקסמפלריות שלו (ולא כתבתי עליהן כאן בזמנו, במחילה מכבודכם. השאלתי אותן שוב והן הקריאה הבאה שלי ככל הנראה..), ועכשיו חזרתי לקריאה שנייה בספר שהביא אותי לסרוונטס מההתחלה.
הסיבה שחזרתי היא בעקבות קריאתי המחודשת ב"נרניה" בחודש שעבר. כל כך התענגתי על הקריאה השנייה של הספרים הללו, שחשקתי בעוד יצירת הרפתקאות נוצרית, ו"פרסילס" התאים נהדר, גם ברוח הקריאה המחודשת.

ובכן, אני מאוד שמח שקראתי שוב את הספר הזה. די מדהים עד כמה ההבנה שלי אותו השתנתה בלא הרבה שנים בכלל. אני מניח שזה אומר דברים טובים על ההתפתחות שלי עם הזמן.
ניגשתי הפעם כקורא אירוני יותר, שמחפש סאבטקסט וחתרנות בתוך הרומן. ניסיתי להבין איך אני יכול לקבל את הרומן הזה בתוך ההבנה שלי את סרוונטס כאדם שאתגר ולעג לנורמות הספרותיות של זמנו, וקריאה כזו היא מענגת בהרבה.
מה שמעניין בהשוואה לדון קישוט הוא זה:
בדון קישוט, הגיבור הוא מטורף גמור, ושאר העולם שפוי.
כאן זה קצת אחרת, כאן הגיבורים הם היותר שפויים, והעולם מחופף יותר.
כאן גם אין את הבוטות של דון קישוט, אלא סרקזם עצום במסווה של נאמנות לאתוס הקלאסי.

תקציר הספר בכמה מילים (וזו הזדמנות טובה להגיד שהתקציר בגב הספר וכאן באתר הוא מזעזע, כי הוא פשוט מספיילר לחלוטין את כל העלילה. לא ברור לי למה מישהו חשב שזה תקציר הגיוני..) - פרסילס וסיחיסמונדה הם זוג אחים שנודדים ברחבי אירופה במטרה לבצע עלייה לרגל ברומא, לאור נדר שהם נדרו. הם חווים הרפתקאות שונות, ויש אפיזודות של סיפורי משנה בתוך העלילה הגדולה, כשדמות חשובה פחות או יותר מספרת את סיפור העבר שלה, או כשפרסילס וסיחיסמונדה נקלעים לאירוע כלשהו במקום בו הם עוברים.
כלומר, במידה רבה זה ספר עם מסגרת שמקיפה הרבה סיפורים פרטיים.

הדוגמה הכי בולטת לחתרנות הסמויה של הספר היא כזו:
לאורך כל הספר פרסילס וסיחיסמונדה משוטטים בעולם, ו, אין דרך יותר טובה להגיד את זה, 90% ממי שהם פוגשים מתחרמן עליהם ומפתח אובססיה כלפיהם.
סליחה, שיקרתי במשפט הקודם, יש דרך טובה יותר להגיד את זה, וסרוונטס משתמש בה: הוא מציג את התשוקה היצרית והלא מהוגנת הזו במסווה של אהבה אבירית ואצילית, או התפעלות מהצמד הזה ככמעט קדושים. אבל מה לעשות, מדי פעם הוא מרים טיפה את הוילון וחושף שהוא לא באמת מתכוון לכך.
כך למשל כשמלך זמן מתאהב עד כלות בסיחיסמונדה, וסרוונטס כותב פה ושם על ההבל של קשיש שמתעניין בנערה.
כך גם כשפשוט עם מעז למסור מכתב אהבה לסיחיסמונדה, ונתקל באש רושפת מעיניה ופיה. השאלה הנשאלת היא כזו - פשוט העם הזה עשה בערך מאית ממה שגברים מגונדרים עם תארים עושים לאורך כל הספר, אם הוא מוקע, מה זה אומר עליהם?

בכלל, הספר הזה, לכאורה רומן רומנטי, ביקורתי מאוד כלפי אהבה. חיצי הלעג והשקפה כמעט ניהיליסטית בדבר אהבה לא מפסיקים לעוף כאן.
אביא שוב מספר דוגמאות, ויש המון:
בתחילת הספר אביר ספרדי מספר על האהבה שלו לאצילה פורטוגלית. הוא נוהג בכללי אהבת החצר האידיאלית, ומגיע היום בו טקס החתונה מתרחש.
בתוך הכנסייה, בשמלת הכלולות, כלתו המיועדת פתאום אומרת לו את המונולוג המדהים הזה: "אני, אדוני, הנני נשואה, ומאחר שאישי בחיים, אינני יכולה בשום פנים ואופן להינשא לאחר. אינני נוטשת אותך כדי להיות עם אדם החי עלי אדמות, אלא עם האחד שבשמים, והוא ישו הנוצרי, האל האמיתי ואדם. הוא אישי, ולו נתתי את הבטחתי לפניך. וזאת עשיתי ללא רמייה ובכל מאודי. ואילו הבטחתי לך ניתנה בהעמדת פנים וללא כוונת אמת. אני מודה, שאילו הייתי עומדת לבחור לי בעל עלי אדמות, אין ראוי ממך. אולם אם בשמים בחירתי, מי כאלוהינו? אם נראה לך שזו בגידה או התנהגות בלתי ראויה, הענש אותי כרצונך, וכנה אותי בכל כינוי שעולה בדעתך, כי אין מוות, הבטחה או איום, שיוכלו להפרידני מבעלי הצלוב." והחתן המיועד מתאר כי "באותו הרגע החלו אם המנזר ושאר הנזירות להפשיטה ממלבושה ההדור ולגזוז את קווצות שערותיה המרהיבות".
הוא ממשיך קצת את הסיפור, מתאר איך הוא מברך אותה עם פסוק מהברית החדשה ויוצא מהכנסייה. ואז הוא מת באמצע הסיפור מרוב צער.
אני לא יודע איך אתם רואים את זה, אני רואה את זה כבדיחה שחורה מטורפת. נקרעתי מצחוק, ומה שיפה זה שהאפיזודה הזו היא רמז מטרים.

עוד דוגמה: בשלב מסוים סיחיסמונדה והחברים שלה תקועים על איזה אי בודד. פתאום משום מקום מגיעה אונייה, וממנה יוצאת סירה אל החוף.
שני אצילים ובחורה מעולפת - חצי מתה יורדים ממנה. הם מבקשים ממי שנמצאים שם להיות עדים לדו קרב שלהם על הבחורה. לא מתעניינים בלמה לעזאזל יש על האי הזה אנשים, לא מספרים להם כלום, פשוט ככה.
הם נלחמים, שניהם נפצעים פצעי מוות, אבל אחד מהם גוסס כמה דקות יותר מהאחר, ובזמן הזה הוא תופס את היד של הבחורה החצי מתה ואומר מילות אהבה מפותלות ואלגנטיות, מודה לאלוהים שהיא אישתו למשך הדקות המעטות עד מותו.
הבחורה מתה והוא מת.
אני לא יודע איך קראתי את זה כטקסט רציני לפני מספר שנים, זה פשוט חתרני בכל אופן אפשרי כלפי האידאל של אהבה אבירית.

והדוגמה הכי בולטת היא שמתרחש בספר מרוץ סירות, בין סירות שלכל אחת מהן שם אלגורי; אהבה, עושר, חריצות ומזל טוב.
"מזל טוב" מנצחת במירוץ בזכות, ובכן, מזל טוב. ל"אהבה", אם אתם תוהים, מנופצים המשוטים על ידי "עושר".
זה פחות או יותר סיכום של הנקודה העיקרית של כל הספר הזה; מזל וכאוס שולט בהכל, העולם הזה הוא מגרש משחקים מטורלל חסר היגיון פנימי.
זה חוזר על עצמו שוב ושוב, בין השאר בפסקה שמשווה מפורשות את החיים לספינה בעת סערה בים. ובכלל, האלמנט הימי הכאוטי כאן חזק מאוד.
משהו שאפשר לשים לב אליו, זה שאף אחד כאן לא משתמש במצפן אף פעם. כלומר, הם באמצע הים, מנסים להגיע למקום כזה או אחר, ואין שום תיאור של מצפן או ניווט על פי רוחות השמיים. קשה לי להאמין שזו רשלנות של המחבר, בהתחשב בכך שזה מתחבר כל כך טוב לאמירה על הכאוטיות של המסע הקיומי.
סרוונטס סותר את זה על פני השטח עם האמונה כמדריכה לכאורה בתוך הכאוס הזה, אבל היא מרגישה יותר כמו עוד שחקן. זה עדין, כי אחרי הכל הוא כתב בספרד הקתולית הקנאית רגע אחרי גירוש כל ה"נוצרים החדשים" (יהודים ומוסלמים שהוכרחו להמיר דתם אחרי הריקונקיסטה) ממנה, ובמהלך מלחמות הדת עם הפרוטסטנטים, אבל עם סיפורים כמו הכלה שהופכת לנזירה באמצע החופה שלה - ויש עוד כאלה - זה איך שאני רואה את זה. כמובן שאפשר לראות זאת אחרת, בתור יצירה נוצרית למהדרין.

יש כאן גם הרבה עיסוק באמת ודמיון, פלואידיות של זהויות, וכמו בדון קישוט, גם הרבה מטא על אמנות הכתיבה. על כל אחת מהשכבות הללו, והחתרנות שלהן, אני יכול לחפור עוד ועוד. בשנים האחרונות נכתבו סופסוף כמה ספרים של חוקרי ספרות שמנתחים את "פרסילס", ולא בכדי, זה ספר עמוס מאוד במוטיבים ובחיצים שנורים לכל עבר.
די להגיד שיש כאן המון חילופי מגדר, הסתרת זהות, תגובות של דמויות שונות לסיפורים של דמויות אחרות, והסופר עצמו שובר הרבה את הקיר השלישי בראשי פרקים, עם הגיגים על הכתיבה.

הסיום של הספר הוא שיא הרדיקליות בעיניי. אני לא אפרט כאן, כי בניגוד למי שכתב את התקציר, אני לא מעוניין לספיילר, אבל אפילו שהוא נכתב בחופזה רבה מאוד, די קל לשים לב מה לא נמצא שם, ודי בזה. הסיום שינה לחלוטין את ההשקפה שלי על אחת הדמויות הראשיות, הפך לגמרי את איך שראיתי אותה לאורך הרומן עד הנקודה הזו.

ספר מצוין, עם פגמים צורמים פה ושם. ממליץ למי שבא אליו מוכן. אני גם לא באתי לגמרי מוכן, כי הספר הזה מאוד הושפע מהרומנים הביזנטיים והיוונים העתיקים. לצערי לא קראתי את הספרים הללו מלבד שני רומנים יוונים דקיקים. אני בטוח שאם הייתי קורא יצירות כמו "אתיופיקה" (שהייתה השראה עצומה לספר הזה) הייתי רואה כאן עוד דברים ויוצא עם יותר הבנה של שכבות הסאבטקסט הרבות שסרוונטס עורם כאן. נו, כנראה שאקרא את הספר הזה פעם שלישית בעוד מספר שנים..