ביקורת ספרותית על Chemical Wedding מאת Julian Doyle
ספר לא משהו

---

(שמתי לב שתמיד אני נותן קדימון לגבי איך הגעתי אל הספר. לא נורא...)
אל הספר הזה הגעתי דרך אחד מהכותבים שלו - ברוס דיקינסון, הסולן האגדי של Iron Maiden.
הספר הזה הוא בעצם הגירסה הספרותית לסרט הקולנוע באותו שם (יצא בארצות הברית תחת השם Crowley), והחלטתי לקרוא אותו לפני שאני רואה את הסרט (דבר שאני משתדל לעשות עם כל סרט שהופק מתוך ספר, למרות שכאן אין לי מושג מה קדם למה).
העלילה ברמה הבסיסית נוגעת סביב "תאונת עבודה" בקיימבריג' שמעלה את רוחו של אליסטר קראולי (איש כתות ידוע מראשית המאה, שהכריז על עצמו כ"האדם המרושע ביותר בעולם" וכתב כמה ספרים הנוגעים לכישוף). הרוח נכנסת אל גופו של מרצה מגמגם ומרושל - שפתאום משנה את התנהגותו לגסה ומלאת ביטחון, וחבורה של סטודנטים (ומרצה צעיר אחד) שמנסים לרדת לפשר העניין.

אני חייב להגיד שהספר גרוע כמעט כמו הסרט. הוא בא יחד עם גל של ספרים בסגנון "צופן דה-וינצ'י", בו מחפשים ומוצאים מידע חבוי בטקסטים ישנים ובסימבולים מסויימים - סוגה שלא ממש נוטה להרשים אותי.
בתור אדם סקרן ביררתי ובאמת חלק מהפרטים נכונים, או לפחות הועלו כתיאוריות - אבל ההצגה שלהן בספר היא חד-מימדית מדיי (כמו איזכור של גולגולת הבדולח מדרום אמריקה). אבל זה עוד החלק החיובי.
החלק השלילי נוגע לצורה שבה הסופרים התעללו בקורא. במקום לכתוב "נחתכתי וראיתי דם על האצבע שלי" המחברים עמלו על פיסקה ארוכה שבה מוסבר התהליך הפיזיקלי של הראייה והתגובה של העין לגלים השונים של האור האדום וכיצד זה מגיע אל המוח וכן הלאה וכן הלאה.

מודה, קראתי את זה כי אני DIE HARD FAN של איירון מיידן. לא חושב שאני אמליץ על הספר הזה על אף אחד שהוא אינו כזה.
קשה לי להגיד שבמשך כל הספר סבלתי - ושוב - לדעתי גם הסרט ממש נורא בהשוואה אל הספר - אולי זה קצת העשיר אותי - אבל בהחלט יש ספרים שהעבירו לי את הזמן בצורה הרבה יותר נחמדה.

» ביקורות נוספות של קורנליוס
» ביקורות נוספות על Chemical Wedding