לרוב, אני משתדלת להמנע מלתת לספרים ציון נמוך כל כך. היה לי חשוב להסביר מדוע הפעם כן.
בספר הזה, גפי אמיר מציבה בפנינו עובדה: הגיבורה שלה חולה בהפרעת אכילה. היא לא מספרת לנו למה, היא לא מספרת לנו איך, היא בקושי מספרת מיהי אותה גיבורה ואיך נראה העולם הפנימי שלה.
יכול להיות שהטכניקה הזו ננקטה כדי לספר סיפור כללי, בלי להתעכב על מרכיב הסיבתיות (שמשחק תפקיד מרכזי בהפרעות אכילה למיניהן, ולכן חסרונו כל-כך צרם לי). יכול להיות שהמחברת רצתה לספר את סיפורה של המחלה, לא של הנערה. אינני יודעת. אך בפועל, מבחינתי התוצאה שהתקבלה היא סכמטית, כמעט שטוחה אפילו. הסיפור נשמע כמו תבנית, וזה מאד לא אמין. לא יכֹלתי להזדהות עם הגיבורה ועם הסיפור האישי שלה, מכיוון שבקושי היה אחד כזה.
יכול להיות שאני נוקטת בגישת "בית שמאי" מפני שהנושא מוכר לי היטב, ובשל הידע שצברתי עליו; ואף על פי כן, לבד מתמיהה על חוסר האמינות שבו, הספר פשוט לא עשה לי כלום.

ספר גרוע, סיפור משעמם, בעיות תחביר קשות ותיאורים שהסופרת יכלה לחסוך מהקוראים..תעשו לעצמכם טובה ואל תקראו