ביקורת ספרותית על דמדומים - דמדומים #1 מאת סטפני מאייר
ספר טוב

---

דמדומים... אח, כמה רגשות מעלה בי רק שם הספר. כשאני חושבת עליו אני מחייכת, אבל רק חצי חיוך. כי אם תחשבו על זה לעומק, זה לא ספר כזה מדהים כמו שעושים ממנו.
אמנם אי אפשר להניח אותו לרגע- הוא סוחף, ממכר, לפעמים מרגש ובעיקר מרתק, אך אחרי שמסיימים לקרוא אותו יש מן הרגשה כזו של חלל ריק ושל "קראתי את דמדומים... כן, ספר... אה... אתה יודע, ספר כזה... על ערפדים וזה...". אפילו הגדרה מוגדרת נורא קשה לתת לספר.
השפה של הספר אינה שפה גבוהה במיוחד. מעצבן אותי שדוחפים את המילה "אוה" כל כמה משפטים, אך במיוחד מעצבן אותי שהסופרת מוציאה את בלה כל כך מטומטמת למרות שהיא ממש לא. מרוב שהיא מנסה לגרום לבלה להיראות אנושית זה יוצא לא אנושי! נו באמת, מי עוד מסוגל לזרוק כדור, לפגוע עם הכדור במישהו ועם המרפק בגב של מישהו שעומד לידך ואז ליפול מעצמת הזריקה? מי עוד מסוגל ליפול כשהוא מתהלך על המשטח הישר ביותר? מי עוד מסוגל להתעלף בכל פעם שמשהו מפריע לו והוא לא מסוגל להתמודד איתו כי הוא "אנושי"?
אתם כבר יודעים את התשובה לכל השאלות האלה- בלה. בלה סוון, שם שקשה לשכוח.
ועכשיו בואו נודה באמת המרה; רובנו החלנו בקריאת הספר בגלל הערפד המסתורי הידוע בשם אדוארד, או כי אנשים ממש מתלהבים מהספר הזה. אדוארד, חלום חייה של כל נערה מתבגרת ממוצעת... ערפד חתיך, חזק, אדיש, בא להגנתך בכל עת ומאוהב בטירוף. אני זוכרת את עצמי יושבת בעת קריאת הספר וכל כך מקנאת בבלה על שיש לה אותו. אבל אחרי שסיימתי לקרוא, לא הבנתי ממה כל כך התלהבתי.
באמת שזה ספר טוב וסוחף, אבל יכל להיות הרבה יותר טוב אם הוא היה פחות מתיימר להיות כמו ספרים מצליחים אחרים.

» ביקורות נוספות של Frozen Rose
» ביקורות נוספות על דמדומים - דמדומים #1