אחד המרגשים בספרי המסעות בארץ ישראל. מעורר תשוקה עזה לדעת את הארץ. ורבים הם ההרהורים…
״אני לא מכיר דבר יותר נפלא מאשר ללכת לבדך בתוך נוף״.
במסעו הנוסטלגי מתבונן קינן בכל “המפעים והמשוגע-ביפיו” בנופי ישראל. הוא משוטט בבוסתנים העזובים, בין משוכות־ענק של סברסים, גפן ותאנים שחורות ובשלות. הוא מתהלך בתוך ג’ונגל של קטלב, בתוך נחל פראי ללא שביל, פוסע בשלוליות השפל הרוחשות חיים זעירים וחוצה ואדיות על דבשת־הגמל במדבר סיני, בעודו מנסה להסביר את סוד הקסם המוזר של המקום הזה.
דבריו רוטטים בפליאה והתרגשות. הסחלבים שלו דקדנטיים, אדמונית החורש היא האצילה מכל האצילות. כואב לו הלב לכתוב על יופיה. הצתרה היא כמעט מלכה בזכות עצמה והאזוב בשבילו הוא ריחה של ארץ־ישראל, העשירה בניחוחות שדותיה. היכרות כה אינטימית, שרק מעטים יודעים.
״אירוס הגלבוע שם ללעג את הקללה העתיקה. בוץ. סלעים. שיחי כלך, והמשוגע האירוס הזה בכל מקום. ומסביב ההר ולמטה העמקים. יזרעאל, בית-שאן, ירק. שלווה. וזוהי העונה היחידה בה אין אובך ואתה רואה למרחקים את הארץ הקטנה המוזרה הזאת. היא דומה לנחל של הרקליטוס. ולעולם לא תצליח לראות אותה פעמיים. בתוך המקום הקטן הזה, הכל, מאפריקה ועד לאלפים. מדבר ושלג. והנה החסידות עפות״

ובתוך מרבד הקסמים של הנוף הפיוטי הבראשיתי - שזורים חוטים דקים של ביקורת וספק, לעיתים אף לעג. ישנו שיח מפוכח ועולות שאלות נוקבות— מהי הציונות בתקופות היפות שלה מול ׳הניאו־ציונות האגרסיבית׳ . שייכות מול זרות. ארץ־ישראל מול מדינת־ישראל.
המדינה הרגה לקינן את המולדת.

אחוז פליאה ואמונה ומרירות ואכזבה ~ מחפש קינן את השייכות לארץ אבותינו, הארץ שלדעתו העם שלה אינו מבין את נופה. העם שלא למד לחיות עם החום של הקיץ ולא עם הרוח המלוחה העולה מן הים. העם ש״אינו יודע ללעוס בפיו את תבליני הגדר״ החיה של חצר ביתו. העם שהרס את גבעות הכורכר ואת שלולית-החורף. שהפך את המעיינות לצינורות ואת הנחלים למובילי זוהמה.

קינן בעצם מסייר במה שנשאר מהמולדת האבודה. מחפש שורשים. תכלית.
הטבע האנדמי, ידיעת הארץ, אהבת הארץ ~ הכל הולך ונכחד אל מול עיניו.

״..ומי שפעם טייל בלילה לאורך החוף תחת שמי הכוכבים, הריח את הריח החריף של צמחיית־הכורכר. היום זה נשאר רק בשירים״

זהו ספרו הראשון של קינן שקראתי. לא הצלחתי להניח את הספר. כתיבתו המיוחדת במינה וביופיה היפנטה אותי כבר מהרגע הראשון. משפטים תמציתיים וחדים כחרב. אווירה חולמנית וארצית בעת ובעונה אחת. סיפור מסע מרתק שהוא גם מקור שופע של מידע מתחומים מגוונים [טופוגרפיה, היסטוריה, גיאולוגיה, ביולוגיה, בוטניקה] המשקפים את הארץ, וגם סיפור מסע אישי וחברתי החוקר את רצון העם להשתייך אל ארצו.

״אולי בכל־זאת, למרות מפעלנו, נשארה הארץ הזאת איכשהו ארץ בראשית, ואולי היא יכולה להלך קסם על מי שרוצה לראות שמים והר ופרח וציפור באוויר ונחל חרב שהתמלא לפתע מים. וצבי בתוך הוואדי ולהקת־שקנאים ממריאה״

סיפור מקסים וסוחף על הרפתקאותיה של מינה בעולם הרוחות.
הספר ממריא כבר מפתח השער ומנחית אותנו היישר אל תוך אווירת סרט אהוב של מיאזאקי.
ממלכה פנטסטית רוויה בכל טוב: אלים ואלילות, רוחות ונשמות הנמצאות בגלגולים שונים, נהר המתים ויערות אפלים, שדים ונחשי ענק, מתנקשים ודרקונים, והמון ערפל דביק.
העלילה, שמצליחה לשמור על המתח והערנות - טסה בקצב מהיר, עם מלא תפניות ותהפוכות של דמויות, נוף ואווירה. הדמויות נבנות ברמזים קטנים, תוך כדי האקשן, ותמיד נותרות אפופות מסתורין.
לצד האקשן וההרפתקאות ~ הלב האמיתי של הספר: הקשרים שנרקמים בין הדמויות.

יש דגש מדהים על אגדות עם וכוחם של מספרי הסיפורים [תמיד איכשהו זו הסבתא :]
ועל משפחה של קשרי דם וגם משפחה שבוחרים, ועל נאמנות ותקווה וגורל - שנבחן כאן אל מול הרצון החופשי. יש בספר גם המון אהבה. מעט מאוד אהבה רומנטית והרבה אהבה אפלטונית, כזו שלוקחת להתבונן פנימה, ממלאה את הלב עד אפס מקום, עד שהוא מתפוצץ והופך לעיסה.
[כן, קצת בכיתי, אך לא מעצב]
וכל המג׳יק הזה עטוף בממלכה פנטסטית ציורית פלאית, שעולה בקלות בדמיון, אבל גם פותחת דלת לכל מיני תהיות [ואולי גם קצת תשובות] לגבי ״העולם הבא״.

הספר הזה הוא מאה אחוז בריחה מהמציאות, ולא אתיימר לנסות להביע את כל הרגשות שהוצפתי בהם.
ספר שנהניתי ממנו כל כך ורציתי להמשיך להתקיים בו לעד , ואני מקווה שיהיה ספר המשך כי לא רציתי להיפרד מהדמויות והאווירה.

פנטזיה לא לילדים שכתובה בצורה בוגרת.
קראתי אותה תוך יממה.
בהחלט ספר לזמן ולמצב רוח הנכון.

העלילה מבוססת קלות על האגדה הקוריאנית
"The Tale of Sim Ch'ŏng"

הו, הקסם העשיר של הספרות היוונית המודרנית, ששמחתי להתוודע אליה בעקבות הספר הזה שמצאתי זרוק ברחוב :)

מיריביליס רוקם כאן בפרוזה הלירית המצוינת הזו פאתוס וטרגדיות אנושיות דרך כישרון פואטי נדיר. אחד הסיפורים המאוזנים ביותר שקראתי אי פעם. שזורים בו אלמנטים של מיתולוגיה ופולקלור, שימוש יפהפה בשפה, תיאורים מוחשיים מאוד של נופים קסומים, והתנהגויות אנושיות יומיומיות. יהירות. תאווה. צער ושמחה. דרך הסיפור המלודרמטי הזה אפשר להבין ולקבל את המסתורין, היופי והאימה של החיים האנושיים כאחד. הוא גם מעורר סקרנות אתנוגרפית.

על פסגת סלע-ים ענק ניצב בית-תפילה קטן ופשוט, מעוטר בציור קיר פגאני מוזר.
זוהי מדונה, ביזנטית וקונבנציונלית, עם הילה זהובה לראשונה ועיניים ירוקות.
היא עטופה בטוגה ארגמנית, אבל ממתניה ומטה היא דג כחול-קשקשים.
בידה האחת היא אוחזת ספינה, ובידה השנייה את קלשון אל הים פוסידון.

בלב הספר : סמרגדי, נערת-מסתורין בעלת שיער זהוב, עיני ברקת ירוקות (אזמרגד) ומאפיינים אניגמטיים, המיוחסים לרוב לבתולות ים. מוצאה הינו חידה. היא סוגדת לטבע, מבלה שעות רבות בים ועוסקת בדייג כמו הגברים בכפר. היא לא רוצה להתחתן לעולם. יופיה הייחודי, אופייה הרגיש והצנוע, התנגדותה לתכתיבי החברה הפטריארכלית, ועליונותה המוסרית - מייצרים אתגרים וקונפליקטים, אך היא מתעקשת על חירותה.

ברקע ~ ההשלכות הרבות של ״קטסטרופה של אסיה הקטנה״ (כפי שהיוונים מכנים אותה), המתארות את חיי וקשיי היומיום של אנשי הנמל והכפר ~ פליטים עניים מאסיה הקטנה על האי האגאי היפהפה.

העלילה אינה מתמקדת בסיפור אישי אחד ויחיד אלא ביחסים הבינאישיים והחברה כקולקטיב.
לעיתים נדמה שהדמות המרכזית בספר היא הים עצמו. כולם מגיעים ועוזבים דרכו, חיים בו, מתים בו, ואפילו סוגדים לו.
אבל הגיבור האמיתי בספר הוא כפר-הנמל בכלליותו, ובמיוחד בית-התפילה, שממוקם בין היבשה לים, בין המרחב החלק למפוספס, בין מציאות לבדיון.

היה בספר איזון כלבבי : פחות דיאלוגים ויותר תיאורים חיים של טבע, אנשים, מעשיהם ומנהגיהם. אגדות עם שסופרו מדי פעם מפי סבתא. דמויות שמופיעות או נעלמות בנונשלנטיות (ולעיתים ללא הסבר).
אהבתי גם את האנושיות והסנטימנטליות הגדושה אך הלא מולעטת, המובנת, פשוט כי כאלה הם החיים. ואהבתי מאוד את הסוף.

קצת רקע היסטורי, שחבל שהעמקתי בו רק אחרי שקראתי את הספר [אבל זו עוד סיבה לקרוא את הספר שוב :]
בין השנים 1919-1922 התחוללה מלחמת יוון – טורקיה במסגרתה פלשה יוון לאסיה הקטנה, מלחמה שהסתיימה במפלתם של היוונים ונחרטה בזיכרון היווני הלאומי כ"הקטסטרופה באסיה הקטנה". או כפי שמכנה אותה מיריביליס ״שואת אנטוליה״. נציגי הצדדים הסכימו על חילופי אוכלוסין: כמיליון וחצי יוונים נוצרים אולצו לעזוב את אסיה הקטנה ולעבור ליוון, וכחצי מיליון טורקים מוסלמים אולצו לעזוב את יוון ולעבור לאסיה הקטנה (טורקיה).
הפליטים היוונים מאסיה הקטנה, שנרדפו על ידי הטורקים, הגיעו לפתע לאי לסבוס. אוכלוסיית לסבוס גדלה במהירות, ובעיות של דיור נוצרו בערים ובכפרים. פליטים אלו חוו סבל רב בעקבות השינויים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים. כל השינויים האלה של מקום מחייה, אוכלוסייה ותפיסת המרחב משתקפים נפלא בספר זה, שמטרתו היא לרפא את הפצע על ידי טיפוח רעיון הקולקטיביות, להדגיש את התרבות וההמשכיות של האומה היוונית, שעדיין הייתה שם, משגשגת למרות הקשיים.

לא תיארתי לעצמי שאני מסוגלת להנות עד כדי כך מקריאת ספר שדן בכל הנושאים החברתיים/לאומיים/פוליטיים האלה, אבל מיריביליס הוא סוג של גאון, מסתבר, כי הוא הצליח להחביא את כל העניינים האלה היטב מאחורי "הים הפתוח הבשום והנוצץ, ריחות כבדים של פירות הסתיו.. צלצול פעמוני המוות.. חינגת-שעשועים במסבאה עם זרימת הראקי והיין ועם לולו האלילה הברברית המנצחת על מין פולחן-מסתורין מקודש.. והסירוניות וחותם הנימפות, ופיתויי שחיה בעירום לאור ירח"..

הספר הזה כולו: ״סופה גואה המנחשלת גלים בנפש״.

מיריביליס נולד באי לסבוס, עוד כשהיה זה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית ועד שנת 1905 התגורר בכפר המתואר לפרטיו בספר זה. בית-התפילה הקטן הקרוי ״פנאיה גורגונה״ נבנה בשנת 1912 ומצוי עד היום באי לסבוס, אך ציור הקיר של המדונה היפה ביותר בים האגאי מעולם לא היה קיים. את הספר בתולת-הים הקדושה פרסם מיריביליס לראשונה בשנת 1939, ובשנת 1946 כתב מיריביליס נובלה קצרה, מעין ספר המשך שמספר את סיפורו של אלכוס צאלכוס, דמות הנער המשרת מהספר ״בתולת- הים הקדושה״. הנובלה, הקרויה ״פאן״ , מתמקדת בנפשו של צאלכוס מבלי להזכיר מיקום. לצערי טרם מצאתי תרגום מיוונית.