בעל חוב כפול אני לסופר תומש ידרובסקי: הראשון - על ספר הביכורים הנפלא שלו "שוחים בחשכה", שעליו כתבתי את הסקירה האחרונה שלי. השני - על ציטוט קטן בדף הראשון של ספרו: "הכל חולף אפילו הצפע הארוך ביותר", אפוריזם של סטניסלב יז'י לץ (1909-1966), משורר, סטיריקן וכתב אפוריזמים פולני-יהודי. הציטוט, הלקוח מהספר "מחשבות לא מסורקות", עורר בי סקרנות רבה. הספר לא מוצע למכירה באתר סימניה וגם לא הצלחתי לאתרו בחנויות ספרים משומשים. הגאולה הגיעה מהספריה העירונית על שם שכטר בעיר מודיעין. אחת מהספרניות האדיבות סיפרה לי כי שני עותקים נתרמו לפני 26 שנים על ידי משפחת ברגמן. אני מתכבד להיות הקורא הראשון של עותק זה...ואגב, לאחר שקראתי את "שוחים בחשכה", נראה לי כי האפוריזם של לץ: "מדוע לפעמים אוויר המולדת כבד יותר מאדמתה"? מתאים לא פחות לרוח הספר של ידרובסקי....
האפוריזמים הללו החלו להופיע ב-1954 וקובצו בספר ב-1957. הם מקיפים נושאים שונים. נראה כי המימרה של לץ:"הזוטא: רעיון גדול בעל כנפיים/המסופר בהרף עין", מאפיינת רבות מהמימרות שלו. אלו כוללות גם התייחסות להיבטים דתיים יהודיים, חלקם עם היבטים אוניברסליים: "היכן הכבוד העצמי שלנו:/אלוהים גירש את אבותינו מגן עדן/ואנחנו בכל זאת רוצים לחזור אליו". גם סמלים יהודיים טיפוסיים זוכים אצלו לפירוש מאיר עיניים: "כל שיח יכול להפוך לסנה/אם נדע להבעירו בכח דימיוננו". וגם תובנה מעניינת על הקיום היהודי: "יודעים אתם מדוע יהודים נחשבים לעשירים?/כי הם בעבור כל דבר ביוקר משלמים".
כמי שיצר בתקופה של דיכוי, לץ הקדיש לא מעט מימרות לנושאים הקשורים החוקים בחופש ובדיכוי: כך המימרה הקולעת: "הסימן המסמל סעיף בספר החוקים/דומה משום מה, למכשיר עינויים". הוא משלים את התמונה הקודרת: "אי-ידיעת החוק לא משחררת מאחריות/ידיעת החוק – כן, לפעמים". לץ לא מסתיר את דעתו על מנגנוני השלטון: "השדים נוצרו/ממלאכים שחטאו/ומאנשים שעלו בדרגה".
לץ חווה לא מעט מהרוע האנושי המזוקק בימי חייו. הוא חזר ללבוב ב-1939 ולאחר הכיבוש הגרמני נלקח לגטו טרנופול, משם הוא הצליח להמלט ב-1943 ונלחם בשורות הפרטיזנים. השקפותיו מוצאות ביטוי במימרות קצרות וקשות על אופי האדם: "הדם – זה לא כמו מים-דע/לא חבל על כל טיפה". דעתו באשר להתמודדות עם אימי התקופה מבטאת פסימיות: "לקום לתחיה יכולים רק מתים/קשה יותר לחיים". מכאן המסקנה: "האדם על פני האדמה/ פרסונה נון גראטה". ומהם, אם כך, החיים: "אורגים ואורגים את חוטי החיים/עד שעושים מהם-תכריכים". גם העוצמה ההרסנית של המילים מוצאת את מקומה: "קול קורא במדבר יותר בטוח/מזה הקורא להמון פרוע".
נסיון החיים של לץ כלל עליה לישראל ב-1950, אך הגעגועים למולדת גרמו לו לחזור לפולין ב-1952. ההקדמה התמציתית של רישרד לב מוסיפה מידע רב-ערך על לץ ויצירתו.
אינני דובר פולנית, כך שאני יכול להעיד רק על התוצר בעברית: התרגום של שושנה רצ'ינסקי שומר על חיוניות האימרות מבלי להתעלל בשפה העברית. הישג מרשים, בעיני.
השורה התחתונה: אולי הסיום הקולע ביותר על פי לץ: "אמר לי ידיד בנימת תוכחה:/המחשבות הקצרות הכתובות שלך/מעניקות לי הרבה חומר למחשבה"....
