ביקורת ספרותית על הנסיכה הקסומה (מהדורת 2013) מאת ויליאם גולדמן
ספר מעולה

---

"בחורצ׳יק, אתה אל תגיד לי מה מצדיק ומה לא – אהבת אמת היא הדבר הכי טוב שיש בעולם, חוץ מסוכריות שיעול. כולם יודעים את זה" (הקוסם מקס־נס, עמ׳ 290).

הספר "הנסיכה הקסומה" שכתב הסופר והתסריטאי האמריקני ויליאם גולדמן (הוצאת כתר, 2013) הוא סיפור פנטזיה מושלם, מבדר, מותח, משעשע, באמת עלילה רקומה בשלמות ולא בכדי הוא עובד לסרט מופלא. הסיפור, שלכאורה המחבר רק ערך וקיצר מהמהדורה המקורית שכתב ס. מורגנשטרן, הסופר הפלוריני הנודע, כמובטח הוא אגדה על אהבת אמת והרפתקאות נועזות, המתרחשת בימי הביניים בממלכת פלורין הבדיונית שבאירופה.

כפי שנכתב בגב הספר היתה פעם נערה יפיפיה ושמה בּאטֶרקאפּ, אשר הייתה מושא חלומותיו של נער החווה וֶסטלי שעבד בחוות הוריה. בּאטֶרקאפּ מצדה נהגה לבטא את רגשותיה הכנים כלפיו בהוראות כגון: "נער חווה, תביא לי את זה, תביא לי את ההוא, עצלן שכמוך, רוץ מהר או שאספר לאבא שלי". והוא ענה תמיד, כמו שכל מי שקרא את הספר או צפה בסרט יודע לדקלם: "כל מה שתרצי". השניים התאהבו ווֶסטלי יצא לחפש את מזלו באמריקה. ספינתו נפלה קורבן לשודד הים הנודע רוברטס, ולבּאטֶרקאפּ נמסר כי הוא נפל בחרב. או אז הגיע אל החווה של בּאטֶרקאפּ נסיך פלורינן, הצייד המהולל הַמפֶּרדינק, והחליט לשאת אותה לאישה. "ואולם –
– בקצה הכיכר הגדולה, הרחק ממנה – 
– במגדל הגבוה ביותר בממלכה –
– בחשכת הצללים החשוכים ביותר –
– עמד האיש בשחור והמתין. הוא נעל מגפי עור שחורים. מכנסיו היו שחורים וחולצתו שחורה גם היא. המסכה שעל פניו היתה שחורה, שחורה מנוצות העורב. אבל שחורות מכול בין עיניו הבוערות.
בוערות ואכזריות וקטלניות" (עמ׳ 111).

כאן מתחיל הסיפור. לקוראים מצפים שלישיית פורעי החוק הסייף הנוקם איניגוֹ מוֹנטוֹיָה, פֶזיק הענק הטורקי, וּוִיזיני הסיציליאני שחטפו את בּאטֶרקאפּ. הספר מלא בקטעי קרב נהדרים ובדמויות עם סיפורי רקע שאי אפשר שלא להתאהב בהם. כך למשל, לאחר עשר שנים שבהם למד איניגו סיף היה איניגו מוכן לנקום את נקמת אביו. "בראשו תכנן הכול בקפדנות. הוא ימצא את האיש בעל שש האצבעות. הוא ייגש אליו. הוא יאמר בפשטות: "שלום, שמי איניגו מונטויה. אתה הרגת את אבי. היכון למות." ואז, הו, אז יחל הדו־קרב" (עמ׳ 145). ופזיק, שהוריו הכריחו אותו להפוך למתאבק בגלל כוחו הרב והסבירו לו כי "החיים הם סבל וכאב" (עמ׳ 165), ואמו הוסיפה כיי "מי שטוען משהו אחר מנסה למכור לך משהו" (עמ׳ 165).

והקרב הנפלא בין וסטלי לאיניגו, שהפך, אולי, לסצינת הדו קרב הטובה ביותר בקולנוע. "הם נפגשו במרכז המישור לסיבוב האחרון. איש מהם לא התכוון להיכנע. צלצול החרבות גבר. פרץ אחרון של אנרגיה זרם בעורקיו של איניגו והוא עשה כל מאמץ, ניסה כל תחבולה שהיתה ידועה לו ויישם כל לקח שלמד בשעות האימון הרבות שהצטברו בשנות עיסוקו בסחף. אבל הוא נהדף. בידי האיש בשחור. הוא היה לכוד בידי האיש בשחור. תכסיסיו סוכלו ושובשו. 
הוא הובס. 
בידי האיש בשחור. 
מכה אחרונה, וחרב שש האצבעות יפה מידו. איניגו עמד חשוף וחסר אונים. הוא נפל על ברכיו, הרכין את ראשו ועצם את עיניו. "עשה את זה מהר," ביקש" (עמ׳ 156).

בהמשך הספר חברו איניגו ופזיק לווסטלי במטרה לחלץ את בּאטֶרקאפּ. זאת משום שאיניגו הבין כי הוא "לא צריך את ויזיני. אני צריך את האדון שלו. אני זקוק לאיש בשחור! תראה, הוא הביס אותי בחרב, שזו הגדולה שלי, והביס אותך בכוח, שזו הגדולה שלך. הוא בוודאי סידר את ויזיני ותכנן את הכול מראש, אז הוא יוכל להסביר לי איך לפרוץ לתוך הארמון ולהרוג את המפלצת בעלת שש האצבעות" (עמ׳ 256). ואז הגיע הקרב בארמון כאשר איניגו נתקל ברוזן רוגן ושומריו. איניגו תקף "ולהב חרבו חותך ובוהק ומסנוור – והשומר הרביעי נפח את נשמתו עוד לפני שהראשון הספיק לצנוח ארצה" (עמ׳ 310). אז פנה איניגו לרוזן, בירך אותו לשלום, ואמר את המשפט האלמותי: "שמי איניגו מונטויה. הרגת את אבי. היכון למות" (עמ׳ 310).

כאמור, זהו ספר מבדר ומהנה (ומקרה נדיר שבו הסרט אפילו טוב ממנו, ואת התסריט כתב המחבר). אז איך מסיימים סקירה מפרגנת כזו? אולי בדיאלוג בין ויזיני לאיניגו לאחר שזיהו שהאיש בשחור רודף אחריהם ואחרי פזיק, בעודם נמלטים עם בּאטֶרקאפּ. ויזיני טען בלהט שהאיש בשחור לא יצליח להשיג אותם. "זה לא מתקבל על הדעת!" (עמ׳ 124). איניגו השיב שהוא כל הזמן אומר זאת. "נראה לי שהמשמעות שלהן היא לא בדיוק מה שאתה חושב" (עמ׳ 124).  

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על הנסיכה הקסומה (מהדורת 2013)