ספר זה מנסה לתאר את החלוצים הקומוניסטים שעלו והקימו יחד עם אנשי השומר הצעיר קיבוצים בעמק יזרעאל, התפלגו אידאולוגית, כמנהג התקופה, ירדו מהארץ והיו עמוד השדרה של מספר גופים ומחתרות קומוניסטיות בארצות המערב , בעיקר בפולין, בלגיה, צרפת וגרמניה.
החלק האחרון של הספר מתאר את עבודתה של ה"תזמורת האדומה" שריגלה בתקופת הנאצים במדינות אלו, הצליחה להזהיר על הפלישה הגרמנית לרוסיה ונלכדה אל סופה המר.
הארכיטיפ המייצג כל זה היא זושה (סופיה) פוזננסקי, שנולדה בפולין וסיימה את חייה כצפנית בתזמורת האדומה, ובכלא של הגסטפו ועליה בעיקר נסב הספר.
קשה לעיתים להבין בזמן הקריאה את הטירוף האידאולוגי ובעיקר הצייתנות לערכים שחלקם מועברים בתבלין של התנשאות ובוז לאלו שאינם במחנה. הדברים חמורים יותר הוא היחס לאלו שמביעים ספק ו"דברי כפירה".
החלוצים נהגו סיגוף מרצון בתחום המיני, למרות שהיו כאלו שפשוט "צפצפו" על האיסורים.
יהודית כפרי ניסתה להביא כל זאת בחיבור של פיסות, קטעי רעיונות, ודמיון יוצר.
הבעיה בספר היא שהמחברת שכחה את הפסוק "תפשת מרובה לא תפשת".
כפרי, הסופרת אינה מוותרת על אף דמות במשפחות של גיבוריה ופורשת את חייהם מיד כאשר שמם נזכר. הדבר מלאה ומקשה על ההזדהות עם הנאמר ולעיתים משעמם. כאדם שנולד מעבר הנהר (עירק), אוסף השמות הפולניים הקשה על ההתמצאות. נקל היה לפתור את הבעיה באילן יוחסין בראש הספר. רשימת חברי קבוצה, ואולי פשוט להתמקד בפחות דמויות.
הסופרת החליטה כי פעילותה חשובה יותר מדמויותיה, ולכן כל פרק או חלק מפרק מתוארך ב... לא תאמינו, בתאריך החיפוש העכשווי שבו היא פגשה דמות מהעבר, או מצאה מסמך. אם הייתה מציינת תאריך לתקופה שעליה היא כותבת בספר, ניתן היה להתגבר על העיוות המוזר שבציון התאריכים.
לאחר הקריאה תהיתי מדוע חשוב להסיח את דעתי כקורא לתיאור איך נראה הבית כיום? לא היה יותר טוב לתאר את הרקע והסביבה של התקופה ולהסתפק בזה?
לזכות הספר יאמר כי בזכותו נופצה מיתולוגיה. התזמורת האדומה פעלה בעצם בצורה חובבנית, ממש כמו בצופים, ועצם קיומה היה נס, הן מבחינת ביטחון מידע, ודרכי הפעולה.
למרות חסרונותיו, שהעיקרית בהן היא אורכו - 462 עמודים, הספר נותן בסופו אווירה ורקע לתהליכים שלפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה.
אני ממליץ על עריכה מחודשת של ספר זה תוך שימוש במספריים חדות.