ביקורת ספרותית על זהות בבלונד מאת אלי קרטר

---

זה לא חומר קריאה אידיאלי ליום כיפור. הסיבה היחידה שהוא נכנס לרשימה - היא שסיימתי לקרוא את חיים שפירא ולא היה לי איך למלא את הזמן.
לפתע עיניי נחו על הספר הזה מהמנוי של לאישה!
מסתבר שהוא רק חיכה לרגע הנכון...
אודה שלא שפטתי אותו לפנים משורת הדין. מראש לא נתתי לו צ'אנס שווה לשאר הספרים שקיבלנו עם העיתון מידיעות ספרים. זה קרה בעיקר בגלל התקציר על גב הכריכה... באנגלית אומרים לא לשפוט ספר על פי כריכתו, כמו שבעברית מעדיפים להסתכל על קנקנים ולא על הבפנוכו...
ובכל זאת עשיתי לעצמי את ההנחה הזו, שכרגע לא שווה לי להיכנס לטלטלה רגשית על נושא לא מהותי.
מגורים בישראל מספקים מספיק אקשן ודרמה, לא צריך להמציא.

ואכן: לספר הזה מספר חטאים בולטים שסופרים רומנטיים לא אמורים לעשות.
דירגתי אותם מהקל אל החמור:

1 – הסצנות הרומנטיות/מיניות כתובות בצורה כל-כך עדינה שברור שבחורה חשבה עליה (תסלחו לי הפמיניסטיות ה"אמיתיות" - זה מופרך שגבר ילהק עצמו למערכת יחסים כזו מרצון)... הסצנות האלה לא באמת קרו! עם כל הדמיון שלי לא הצלחתי לדמיין את זה קורה. אז סורי. בעצם לא אני זו שצריכה להתנצל.

הז'אנר הרומנטי הוא לא המועדף עלי אבל לפעמים הוא מספיק טוב ואני מכבדת זאת.
חלק מהקסם של ספרות רומנטית הוא שאת כקוראת נכנסת לתוך העלילה, ויכולה להתמודד עם חוסר העדינות של הצד הגברי. הוא לא יהיה עדין גם מכיוון שהוא גבר אבל בעיקר מכיוון שהוא מרגל מרושע דור שני אבל בקטע טוב. הוא לא יהיה עדין. זה פשוט לא אנושי.
אז אם אני כקוראת מדמיינת את עצמי בסיטואציה שבה אני מתנהלת איתו בקשר זוגי ומצפה שהוא יתנהל איתי בהתאם ליכולות ולתשוקות שלי *במציאות* –
ושיהיה עדין ורגיש ושאדע לקרוא אותו לפני שהוא מחליט מה לעשות ושהכול יהיה בשליטה שלי - בשביל מה אני צריכה ספר?

2 – המחברת חשה דחף עז לאזכר סרט דיסני מסחרי וישן שלא הותיר רושם רב על האנושות ("אבא מתארס") ולצפות שגורמים מעולם הפשע יכירו ויזכרו את תפקידה הבלתי נשכח של לינזדי לוהן שלושים שנה אחרי שידורו. אולי למחברת באמת יש אמנזיה ודיסני הצליחו איכשהו להשתלט על החלק במוח שעמיד לאמנזיה אצל בנות דורנו, ולגרום להן להאמין שזה חשוב להישרדותנו? אחרת אין הסבר...

3 – הגיבורה זואי יפה מדי. אפשר לכתוב דמות בלונדינית שלא תישמע כמו דוגמנית אבל זה לא המקרה. הדבר השלילי היחיד שאפשר לחשוב על הגיבורה קשור לאופי שלה, או ליכולת העתידית שלה להסתדר בעולם. המידות המושלמות הפיזיות שלה מודגשות אולי ללא כוונה, אבל זה מאוד פוגם בהזדהות עם הדמות. גם כשמתוארות צלקות ופציעות פיזיות שלה, הגבר שלה תמיד רואה מעבר להן – איך היא תיראה כשהיא תחלים. אין שום רתיעה משום דבר פיזי בה, וכשזה בא מגבר שראה כבר כמה תהליכי החלמה מכוערים בחייו - זה עלוב.

4 – הדמות הגברית העיקרית היא סויר: הוא טוב בלשחק שהוא נשוי לה, הוא טוב בלחמוק מאויבים מסוכנים בדרכים שלא אמורות לעבוד, הוא חכם, הוא חתיך, יש לו תמונות ילדות מרגשות (כמו שלה!), אין לו צלקות מכוערות שפוגמות ביופיו למרות כל המכות שחטף והוא תמיד לא בטוח בעצמו ובאהבתה כלפיו. בקיצור – הוא זואי בגבר.

5 – והנה הגענו לדגל האדום, לביג נו-נו, לקנקן המנופץ: הכתוב על גב הכריכה לא קשור בשום צורה סבירה לתוכן הספר.
לא נראה לי שהסופרת כתבה את החלק הזה, יותר נראה כאילו שהמו"לים רצו בטירוף לשווק אותו, ושלפו שם את כל התותחים הכבדים – פציעה הגורמת לאמנזיה, שליטה מוחית, שירותי ביון, רפרור למלחמות... ובפועל הספר הוא אחד הקלילים גם ביחס לז'אנר, וסוף כל פרק מעוטר באיור חמוד של משקפי שמש.
אז לא - אני לא ארדוף אחרי סופרת אמריקאית צעירה ואדרוש את כספי בחזרה (בעיקר כי לא הוצאתי כסף), אבל זה לא ממש יפה מצידה.

לסיכום: זה ספר על נושאים אינטליגנטיים מדי כדי להיכנס לקטגוריה של ספרי רומנטיקה. הסופרת כנראה אישה חכמה אבל לא מתוחכמת... וכל הכיף בספרות רומנטית הוא שזה פשוט וברור ולא מתאמץ. השילוב הזה בין חוכמת רחוב לבין סופרת משכילה לא עובר חלק כאן. מצד הדין הספר לא מימש את ייעודו כבידור קליל ודי טראשי.
אבל...
באווירת יום כיפור החלטתי להיות סלחנית, ולחון את הספר במידת הרחמים. נכון - הגיבורה באמת פתטית באופן מיוחד! אבל זה רק אומר שאפשר להזדהות עם חוסר הקשר שלה לסיטואציה שנקלעה אליה. נסיכה בלונדינית ועולם הפשע הרוסי זה נראה יפה בתמונות, אבל תחקיר קצר היה מגלה לסופרת שחוץ מהתמונות זה לא נראה יפה בשום מקום אחר... ועם זאת - כמה כבר אפשר להיכנס לעולם הפשע בשביל ספר?... הסופרת שמרה על עצמה ולא סיכנה את עצמה לצורך כתיבת ספר שזו דווקא מעלה. מאוד קל לטעות ולחשוב שמישהי כזאת מנסה לגשש על איך זה בעולם הפשע... וכן, היא תגיד שזה תחקיר לספר אבל זה רק סיפור כיסוי לדבר אחר לגמרי.

רואים שהסופרת גדלה יותר על סרטי המופת של התאומות אולסן ופחות על "משימה בלתי אפשרית".
ואף שבאופן חסר תקנה לכאורה - הסופרת הוסיפה חטא על פשע והכניסה את הטריק השחוק "זו לא אני, זו אחותי התאומה"...
ולמעט התסריטאים של friends - אין שום כוח על פני האדמה שיכול להשתמש בו באופן ראוי, הוגן ומכבד.

הח"מ לוקחת בחשבון את הבעת החרטה וההתנצלות על שזירת העלילה סביב הטריק השחוק, התנצלות שבוטאה על ידי דמות הגיבורה מספר פעמים.
ניכר שהסופרת אינה מתגאה בחוסר יכולתה להישאר בתחומים שהיא מצטיינת בהם, והיא זולגת לעבר אמירות חסרות שחר והיגיון.
עם זאת הבעת ההתנצלות ולקיחת האחריות ראויה להערכה, ובסופו של דבר שום נזק לא נגרם והקוראים קיבלו ספר חביב ואפילו חביב פלוס.

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על זהות בבלונד