ביקורת ספרותית על גרגנטואה ופנטגרואל - שני כרכים מאת פרנסואה רבלה
ספר בסדר

---

"אם יש את נפשכם להיות פנטגרואליסטים טובים (כלומר לחיות בשלום, בשמחה ובבריאות הגוף, מכוח אכילה מחיל אל חיל), אל תבטחו לעולם באנשים הרואים את החיים מבעד לחור ברדסם."

היצירה הזו היא עבור הספרות הצרפתית מה שצ'וסר הוא לאנגלית, בוקאצ'ו לאיטלקית, וסרוונטס לספרדית; כלומר, מדובר ביצירה שהשפיעה מאוד על ספרות השפה בה היא נכתבה, ברמה של עיצוב מילים, קונספטים וכו'.
הרי השפות העממיות הללו נחשבו נחותות מהלטינית, בה ספרות "אמיתית" של המעמד הגבוה הייתה נכתבת במשך אלפי שנים, עד שבאו היוצרים הללו, בחרו לכתוב דווקא בשפה העממית במקום בלטינית, והנחילו לה כבוד ושורש במסורת הספרותית.
מצד שני, הם לא ברחו מהעממיות אלא אימצו אותה לחלוטין, עם גסויות, לעג לכמורה ולממסד החברתי, שימוש בפולקלור וסיפורי עם, ובעיקר הרבה הומור.

בשום אחד מהספרים הללו הגסויות לא בוטות כל כך כמו כאן. רבלה משלב כאן הומור של ילד בן 6 עם רפרנסים מלומדים ליצירות יוון ורומא, וזה שילוב די מקסים ומעניין.
אביא לכם כאן דוגמה להומור הגס והמאוד לא עדין או מתוחכם של היצירה הזו, שיר שאחת הדמויות מתחילה לשורר באמצע הספר הרביעי:
"ויהי ערב וז'נן טועם יינות חדשים,
עכורים עדיין, תוססים בשמריהם;
ביקש את רעותו קלו להתקין את הלפתים,
לארוחת ערבם, למען ישישו בני מעיהם.
והותקנה הארוחה, אזי, בלי עצב מתלהם,
הלכו השניים למיטה, זיון קליל וזהו – ישנים.
אבל מז'נן תענוגות שינה, לרוב הצער, נמנעים.
כל כך הפליצה קלו חמדתו, והנפיחות כה מסריחות,
עד שהתנער הלה, על ישבנה השתין,
קורא: 'טיפות גשם קטנות רוח סער ממגרות.'"
כן.. זה הספר שנחשב יצירת מופת שאנשים תרבותיים צריכים לקרוא. מקסים, נכון?

במעבר חד, בואו נדבר קצת על רבלה עצמו.
רבלה היה נזיר, אבל עם שני ילדים מחוץ לנישואין שהוא השיג להם מעמד חוקי, ועזב את המסדר שלו עבור מסדר אחר, פתוח יותר. הוא גם היה רופא מלומד, וקרוב לאצולה הצרפתית כולל המלך ואחותו של המלך, מרגריט מלכת נווארה, שהייתה בעצמה סופרת שחיברה יצירה בהשראת בוקאצ'ו.
בעימות בין סמכות האפיפיור למלך צרפת הוא היה חד משמעית בצד מלך צרפת, ובנושא הרפורמציה שקרעה אז את אירופה וכמה שנים לאחר מותו תבעיר את כל צרפת למלחמות דת שגורמות לדאעש להיראות סובלני, הוא היה טקטי יותר, כנראה כי הוא אהב את הראש שלו מחובר לכתפיים, ולא הביע עמדה מובהקת, מלבד סימפתיה כללית לחלק מרעיונות הרפורמטורים. ראוי לציין שגם האפיפיור וגם ג'ון קלווין, ממובילי הרפורמציה, גינו את רבלה ואסרו על קריאת הספרים שלו, אז לפחות שם שני האויבים המרים מצאו על מה להסכים.
"גרגנטואה ופנטגרואל" היא היצירה הספרותית העיקרית שלו, מלבדה הוא לא כתב יותר מדי, וגם את היצירה הזו הוא כתב לאורך כמה עשורים טובים. כפי שאתם יכולים להבין מהתקציר המתוקצר לעילא של קורות חייו, רבלה היה אדם די עסוק, והכתיבה לא בהכרח תפסה מקום מרכזי ברוב חייו.

נראה לי שהכרת החיים האישיים של רבלה והאווירה הפוליטית – חברתית של התקופה די חיוניים כדי להבין את הספר, כי הוא נטוע בהקשרים הללו.
יש לאורך כל היצירה הרבה רפרנסים למצב החברתי ולאירועים הפוליטיים בימיו של רבלה (שהמתרגם מציין בהערות מתחת לכל עמוד לשמחת הקורא), ורבלה אפילו מזכיר את שמו בחטף כמה פעמים בספר, כמכר של דמויות כאלו ואחרות או אנשים אמיתיים שמקבלים רפרנס.
חוץ מזה, הוא כותב מבואות די נרחבים לכל הספרים בהם הוא מלהג על הא ודא, כמיטב מסורת התקופה.

בנוגע לרעיונות של הספר, אני חושב שהציטוט ששמתי בתחילת הטקסט הזה יכול לשמש כמוטו של היצירה.
זו יצירה מאוד life affirming, כפי שאומרים באינגליש.
יין, אוכל, מין, למידה, חברות, הומור.. הדברים האלה מופיעים כאן שוב ושוב, כמוצגים אל מול כמרים דכאנים, שליטים מחרחרי מלחמה, ובורים עם דחפים מודחקים.
בסוף הספר הראשון גרגנטואה מייסד מנזר עבור חבר שלו, וההתנהלות של המנזר די מקסימה; גברים ונשים חיים ביחד, הם עושים מה שהם רוצים, מעודדים לרכוש השכלה ולהיות מאושרים וכו'. אביא כאן קטע קטן על אודות המנזר:
"כל חייהם נוהלו לא באמצעות חוקים, תקנות או סדרים, אלא על פי רצונם ובחירתם החופשית. קמים היו מעל יצועם כאשר מצאו לנכון, שותים היו, אוכלים, עובדים וישנים כאשר תקפם החשק לכך.
איש לא העירם, איש לא חייבם לשתות או לאכול או לעשות כל דבר מעשה. כך חרץ גרגנטואה. וכלל יחיד היה נר לרגליהם:

עשה מה שברצונך.

שהלוא באנשים חופשיים, בנים למשפחות טובות, שזכו לחינוך נאות וחיים בחברה משובחת, נטוע בדרך הטבע יצר, דחף, הקרוי בפיהם כבוד והוא שמדרבנם תמיד לנהוג במידת הטוןב ומרחיקם מדרך הרע. והיה כי יוכרעו וצווארם יושם בעול שעבוד או כפייה מאוסים, תתעורר נטייתם האצילית - הנטייה שבשלה הם חותרים מרצונם החופשי אל המידה הטובה - לשבור את העול ולחמוק ממנו, שהרי יוזמים אנו תמיד ליטול את האסור לנו וחומדים את אשר מונעים מאיתנו.
בעטיה של חירות זו היו אנשי המנזר מתגברים כארי לעלות זה על זה בסיפוק כל מה שנראה להם משאלתו של מי מהם. אם אמר אחד או אמרה אחת מהם: 'בואו נשתה', היו הכל שותים; אם נזרק דיבור: 'בואו נשחק', היו הכל משחקים; אם הושח: 'בואו נלך להשתעשע בשדות', היו הכל הולכים[..]
וכל כך היה חינוכם נאות עד כי לא נמצאו בהם אחד או אחת שלא ידעו לקרוא, לכתוב, שליר, לשחק, לנגן בכלי נגינה שונים, לדבר חמש או שש שפות ולחבר בהן חרוזים וגם פרוזה. מעולם לא נראו על פני האדמה אבירים כה עזי נפש, כה אצילים, כה מיומנים לרוץ ברגליהם ולדהור על סוסיהם, כה גיבורי חיל, כה נמרצים וידם רב להם להפעיל כל כלי נשק - כיושבי אותו מקום.
ומעולם לא נראו גבירות כה הדורות, כה חמודות, כה ממעטות לרגון, כה זריזות לתפוס חוט ומחט ולהתמסר לכל פעילות היאה לאישה אצילה וחופשית - כיושבות אותו מקום."

החיבור בין חוכמה וידע לבין תאוות החיים הוא קונספט מעניין שרבלה מאמץ כאן, בניגוד לציפיות חברתיות, אפילו היום.

בנוסף לכך הוא שם דגש על סובלנות דתית ועל הימנעות ממיליטריזם, כפי שאפשר לראות בקטע המקסים הזה, תפילה שפנטגרואל נושא לפני שהוא יוצא לקרב נגד מלך זר שפלש לממלכה שלו:
"ריבון העולמים, מעוזי ומחסי תמיד. שעה שוועתי ומצוקתי עתה. דבר לא הביאני לכתת רגלי הנה, לבד מקנאת אנוש לטוב ולצדק, שהלוא אתה ציווית על בני האדם להגן על נשיהם ועל טפם, על מולדתם ועל בית אביהם, ובלבד שאין מדובר במלחמה על שמך שלך, דהיינו עניינים שבאמונה; שכן בעניינים שכאלה חפוץ לא תחפוץ במגן לימינך שאינו משלומי אמוני דתנו השוקד להפיץ דברך, ואסרת עלינו תכלית איסור כל שימוש בנשק ובמגננה לצורך זה, שכן זרוע לך למחוץ אף וקודקוד, ועת חוצפה כלפי שמיא תרים ראש, יכול אתה להתגונן טוב יותר מכפי שדעת אנוש משיגה, אתה שריבואי ריבואות של מלאכים עומדים לשרתך, שהקל והפחות שבהם בידו למחות תבל ומלואה ולהפוך שמיים וארץ – כאשר היה את צבא סנחריב בימים מקדם. אשר על כן, אם נא מצאתי חן בעיניך לבוא היום לעזרי, שהלא בך בלבד שמתי מבטחי ותקוותי, נודר אני לך נדר כי בכל פיסת ארץ שבה יהיו הסמכות והשלטון בידי, בין באוטופיה ובין בכל מקום אחר, אטיף לשמור את דבר האוונגליון הקדוש בטוהרתו, בפשטותו ושלמותו, כך שכל סילופיהם הנתעבים של הצבועים ונביאי השקר, שהרעילו את מוחם של יושבי תבל בתקנות ובחוקים אשר לא עלו על ליבך, יהיו בבל ייראה ובבל יימצא בסביבתי."

מצד שני, צריך להיזהר מלטעות ולייחס לרבלה תכונות באופן אנכרוניסטי. למשל בעניין אהבה רומנטית, קשה לטעון שהוא קיבל את הקונספט שלנו, בהתחשב בכך שהוא מקדיש פרק שלם(!) בספר הרביעי לנאום של גרגנטואה בגינוי הכנסייה הקתולית על כך שהיא משיאה זוגות צעירים ללא הסכמת הוריהם, אלא רק על סמך רצונם של הגבר והאישה להיות נשואים.
אז לא הכל מתרגם באופן חלק לעולם המודרני, אבל הרבה כן, וגם מה שלא – מעניין ומציג את התקופה.

מהבחינות הרעיוניות, ההיסטוריות והכוונות האמנותיות, יש ליצירה הזו המון קרדיט והיא זוכה לכבוד והשפעה לא בכדי.
עכשיו בואו נדבר עליה באופן יותר "תכלסי" ופחות כמו סיכום ויקיפדיה – איך הקריאה הייתה עבורי במנותק מכל ה"חשיבות"?
אז ככה, היא הייתה נחמדה, אבל לא מופתית.

הרבה מההומור כאן נטוע בזמן ובמקום, ובדיחה שהמתרגם צריך להסביר לי בהערות, היא לא בדיחה מצחיקה. קומדיה זה דבר שקשה להוציא מחוץ להקשר הפרטיקולרי בו הוא נוצר, בטח ובטח ככל שההקשר הזה רחוק יותר מההקשר בו הקורא נמצא.
בסוק מנסה לקרב את הספר למסורת העברית, עם כל מיני בחירות תרגומיות שמעדיפות הומור וקרבה לתרבות העברית מאשר דיוק מילולי (אבל הוא מעיר תמיד בהערות על בחירות כאלו, אז זה בסדר גם מבחינת פדנט דיוק כמוני, בטח ובטח ביצירה קומית) ולמרות זאת עבורי הוא לרוב לא הצליח להצחיק.
ואתם יודעים, לשבת מול סרט קומדיה כשאתה לא צוחק מכמעט אף בדיחה זה מבאס, אז אותו הדבר כשאתה קורא ספר קומדיה באורך למעלה מ800 עמודים ומספר הפעמים שצחקת בקול הוא חד ספרתי.

ההומור שפחות נטוע בזמן ומקום הוא ברובו הומור נמוך על הפרשות ומין, כמו השיר המקסים ששמתי לעיל.
לפעמים זה הצחיק אותי, אבל הרבה פעמים זה סתם היה קרינג'.

ויש את הספר השלישי, שהעלילה שלו היא כזו: חבר של פנטגרואל – פנוראז' - מהרהר האם להתחתן או לא, והוא ופנטגרואל מתייעצים עם המון אנשים ואמצעים שונים (כתבי הומרוס וורגיליוס, אסטרולוג, פילוסוף, רופא, כומר, מגדת עתידות, שוטה וכו' וכו') כשהבדיחה הקבועה לאורך למעלה מ200 עמודים היא כזו; מי שהם מתייעצים בו אומר במפורש או בחידה שאישתו של פנוראז' תרביץ לו, תבגוד בו, ותאמלל אותו. גרגנטואה מנסה להסביר את זה לפנוראז', ופנוראז' אומר לגרגנטואה שהוא טועה ומסביר לו איך מהדברים דווקא משתמע שאישתו תהיה טובה והוא צריך להתחתן.
עכשיו, זו בדיחה חמודה בפעם הראשונה שרבלה עושה אותה, אפילו בפעם השנייה, אבל בעמוד ה200 של אותה הפאקינג בדיחה בוריאציה העשירית שלה.. פחות..
וזה באמת כל הספר השלישי. זו העלילה, אלו ההתרחשויות, זו הבדיחה העיקרית.

הספרים הראשון והשני הם גם מאוד נוסחתיים ודי זהים עלילתית.
שניהם סיפורי החונכות של שני מלכים; גרגנטואה, והבן שלו פנטגרואל.
בשניהם מתוארת הלידה שלהם, ינקותם, התעלולים שהם עשו כילדים, הפוחזות שלהם כנערים עד שאבא שלהם דואג להם לחינוך טוב לפי כל כללי המסורת ההומניסטית והעקרונות שמוצגים לעיל, יש מלך זר שתוקף את הממלכה שלהם, ואז הבן יוצא מהלימודים שלו כדי לעזור לאביו במלחמה..
אלו שני ספרים עם עלילה כמעט זהה, ועולה השאלה – רבלה, למה לכתוב את אותו הספר פעמיים?

ובקפיצה לספר הרביעי: הספר הזה הוא ספר מסע בין איים שונים, משהו שהשפיע על "מסעות גוליבר" והושפע מהאודיסיאה. די ציפיתי לקרוא את הספר הרביעי כי הוא נשמע לי הכי מעניין, והוא אכן היה כך, אבל הוא גם היה קצת מבאס מבחינה נרטיבית כי הסיום מרגיש רנדומלי לחלוטין, בלי פואנטה או סגירה.

היצירה הזו גם עמוסה מדי, ובימינו עורך חד היה חותך בה לא מעט. למשל, בסוף הספר השלישי יש מספר פרקים שמתארים צמח דמיוני דמוי פשתן שגדל בממלכה של פנטגרואל ואת הסגולות שלו. זה אפילו לא מצחיק במיוחד, זה סתם תיאור מוזר ברוח תיאורי הטבע של הרומאים והיוונים העתיקים. זו הבדיחה אני מניח, אבל הבדיחה הזו לא מצחיקה כשהיא לאורך ארבעה פרקים..

הספר מעוטר בציורים של גוסטב דורה, ואני ממש שמח ששילבו אותם בהוצאה העברית. אין מספיק ציורים בספרים למבוגרים.. אבל האמת שהציורים של דורה כאן פחות טובים מהציורים המפורסמים שלו של התנ"ך, שדי גדלתי עליהם. הם פחות מעניינים ומיוחדים מציורי התנ"ך שלו ואפילו מהקטעים הדי צבעוניים בספר שהם מבוססים עליהם. ובכל זאת, זה מוסיף.

בטח יהיה מעניין לקוראים העבריים לדעת שרבלה משלב הרבה מילים עבריות בתוך הספר. בין השאר בספר השני, כשפנטגרואל פוגש את פנוארז' בפעם הראשונה, פנוארז' מנסה לתקשר איתו בכמעט עשר שפות בלי שאף אחד בפמליה מבין אותו, עד שהוא מדבר עברית והם מתחילים לקלוט.
חוץ מזה, בספר הרביעי יש הרבה מקומות אקזוטיים שמקבלים שמות עבריים.

על התרגום: ניגשתי אליו מאוד סקפטי לאור ההבהרות של בסוק לגבי הגישה שלו לתרגום בתחילת הטקסט, אני לא אוהב מתרגמים שמשנים את הטקסט המקורי באופן משמעותי. אתה צריך לתרגם, לא לעבד. אבל ממה שראיתי מתרגומים מקבילים באנגלית אני מקבל את הרושם שבסוק היה נאמן לטקסט, וכפי שכתבתי על ההומור, הוא עשה את השינויים ההגיוניים בתחום הזה מצד אחד ומצד שני הביא את המקור בהערות במקרים בהם הוא סטה ממנו לטובת הבדיחה.

6\10 טקסט שהתיישן מאוד, יותר "חשוב" מאשר מהנה, אבל גם מהנה ומעניין, ואפשר לזהות את הקטעים הפחות מעניינים ולדלג עליהם, לקורא המזדמן.

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על גרגנטואה ופנטגרואל - שני כרכים