ביקורת ספרותית על הבנקאי האנרכיסט מאת פרננדו פסואה
ספר טוב

---

דיאלוג סוקרטי קטן בו, ובכן, בנקאי מסביר למה ואיך הוא אנרכיסט (לא הייתם מנחשים את זה מהשם, נכון?)
זו היצירה הראשונה של האמן הפורטוגזי האגדי שאני קורא, ואני חייב להגיד שזו התחלה טובה להיכרות שלנו.

ביצירה הבנקאי מגדיר מה הוא אנרכיזם, דן בשיטות להגעה לאנרכיזם, וכיצד עיסוקו בבנקאות הוא הדרך הטובה ביותר עבורו להגיע לתוצר הרצוי של המצב האנרכי.
יש הרבה דברים שמעניין לנבור בהם בספר הדקיק הזה, כמו בכל דיאלוג פילוסופי טוב, ואני מניח שיהיה טוב לחלק את הביקורת הזו לסוגיות השונות שעולות כאן ולנתח אותן קצת.

1. הסוגייה הראשונה: שימוש בלוגיקה לכאורה, תוך התעלמות מהצדדים הלא נוחים לחשיבה לוגית.
הבנקאי משתמש בטענות לוגיות עם מהלך רציונלי ברור כדי להציג את עצמו כאנרכיסט האמיתי, בין כל מי שהוא מכנה "טיפשים" שעוסקים באנרכיזם באופן שהוא מוצא שגוי.
למשל, הוא היה חבר בקבוצה אנרכיסטית בצעירותו, ומהר מאוד הוא גילה שבתוך הקבוצה מתפתחים יחסי מעמדות בין מנהיגים למונהגים, עוזרים לנעזרים וכו', ושאין לחברי הקבוצה אוטונומיה אמיתית.
מכאן הוא מסיק שאי אפשר לפעול למען אנרכיזם בקבוצה, אלא כל אנרכיסט צריך לפעול לבד כדי לא להיות חלק מ"בדיה חברתית" חדשה.
האנרכיסט הזה יוצא מנקודת הנחה מוזרה שבמצב "טבעי" אין היררכיות חברתיות כלשהן ואין "בדיות חברתיות" או כל דבר מהסוג הזה.
מחשבה מינימלית מראה שזו שטות מוחלטת לחשוב כך. מספיק להסתכל על בעלי חיים אחרים; אצל כל בעל חיים שחי בקבוצה קיימים היררכיות וסדרים חברתיים, וככל שהחיה חכמה יותר, הדברים הללו מורכבים יותר.
האדם לא יכול להתקיים כיצור בודד, הוא התקיים כחלק מקבוצה עוד לפני שהוא היה הומו ספיאנס, כלומר ההיררכיה והסדר החברתי קודמים את היותנו בני אדם בכלל.
זו רק בעיה לוגית אחת שמצאתי בחיבור הקצר הזה במחשבה מיידית, אני בטוח שאם אתעמק יותר אמצא כאן עוד כשלים.
אז למה בעצם פסואה כתב לנו את הלוגיקן לכאורה הזה, שכשחושבים לעומק על הלוגיקה שלו רואים בה את החורים?
או שפסואה כותב לא טוב, רשלן ולא חכם במיוחד, או שהמטרה של היצירה היא ליצור סאטירה על האידאליסטים הלוגיקנים לכאורה, שבמבט מהותי על האידאולוגיה שלהם היא מתפרקת.
פסואה כתב את היצירה הזו לפני קצת יותר ממאה שנה, ב1922, כשכל אירופה הייתה בתסיסה רעיונית.
מלחה"ע ה1 בדיוק נגמרה, וכמו פטריות אחרי הגשם צצו מדינות לאום (בהסכמי ורסאי, פחות מ4 שנים לפני הכתיבה), דמוקרטיות אזרחיות (צ'כוסלובקיה תחת מסריק למשל), ישויות פאשיסטיות (מוסוליני עלה לשלטון באיטליה 8 חודשים אחרי שהיצירה הזו נכתבה), מדינות קומוניסטיות (מלחמת האזרחים הרוסית הייתה בשלבי סיום), ואפילו ניסוי אנרכיסטי באוקראינה (מאכנובשצ'ינה, שהייתה הישות האנרכיסטית הכי רצינית בהיסטוריה האנושית. קרסה פחות משנה לפני כתיבת הספר).
כלומר, פסואה כתב את היצירה הזו בדיוק ברגע שבין יצירת האידאולוגיות השונות והמשונות במאה ה19 ומות האלוהים המפורסם של ניטשה שהפך אותן לאלים החדשים, לבין הגיהנום שהאלים החדשים הללו המיטו על האנושות במלחהע ה2, כשהם קיבלו מיליוני מאמינים פנאטים דוגמת הבנקאי שלנו, לאחר מלחהע ה1.
מהבחינה הזו הדיוקן הזה של אידאולוג לוגי לכאורה, שמתעלם מהבורות המאוד ברורים ברעיונות שלו, ומשתמש באידאולוגיה שלו כדי להצדיק פעולות שהוא לא היה מחשיב כמוסריות אלמלא המהלכים הלוגיים שהוא מבצע (במקום אחד בספר הבנקאי מודה שהוא חלק ממנגנון של דיכוי, אבל טוען שזה מוצדק כי הוא לא יוצר מנגנון דיכוי חדש, וכי הוא משתמש במנגנון כדי לשחרר את עצמו ולהשיג עבורו אנרכיה) הוא מאוד נכון לאידאולוגים בכל הדורות, ובטח ובטח לאידאולוגית בעשורים העתידים לבוא לאחר כתיבת הספר הזה.
אגב, בתחילת הספר הבנקאי מראה איך הדיקטטורה הקומוניסטית בברה"מ, שאז, נזכיר, עוד עדיין לא התבססה לגמרי (מלחמת האזרחים הייתה בשלביה הסופיים ותסתיים רשמית שנה וחצי לאחר כתיבת הספר) תהפוך בעצמה למנגנון של דיכוי, או במילותיו:
"משטר מהפכני, כל עוד הוא קיים, ללא קשר למטרה שהוא רואה לפניו או לרעיון המוביל אותו, הנו דבר אחד בלבד מן הבחינה החומרית - משטר מהפכני. והרי משטר מהפכני משמעו דיקטטורה של מלחמה, או במילים מדויקות, משטר צבאי רודני, כי מצב המלחמה נכפה על החברה על-ידי צד אחד בה - אותו צד שתפס את השלטון באורח מהפכני. ומה התוצאה? התוצאה היא שהיות שהמשטר הזה אינו אלא משטר צבאי רודני מבחינה חומרית ובאורח מיידי, מי שמסתגל למשטר הזה מסתגל למשטר צבאי רודני. וכך, הרעיון שהוביל את המהפכנים, המטרה שהם ראו לנגד עיניהם, נעלם לחלוטין מן המציאות החברתית, שנשלטת כעת אך ורק על-ידי תופעת המלחמתיות. כך שמה שנובע מדיקטטורה מהפכנית - וזה מה שינבע ממנה באורח מוחלט עוד יותר ככל שדיקטטורה כזו תימשך - הוא חברה מלחמתית מהסוג הרודני, כלומר רודנות צבאית. זה גם לא יכול להיות אחרת, וגם היה כך תמיד. אינני מכיר היטב את ההיסטוריה, אבל מה שאני יודע מתאים לכך, ולא ייתכן אחרת. מה הניבו המהומות הפוליטיות ברומא? את האימפריה הרומית ואת הרודנות הצבאית שלה. מה הניבה המהפכה הצרפתית? את נפוליאון ואת הרודנות הצבאית שלו. ואתה תראה מה תניב המהפכה ברוסיה... משהו שיעכב בעשרות שנים את מימוש החברה החופשית.. אבל מה אפשר היה לצפות מעם של אנאלפביתים ומיסטיקנים?"


2. עניין מסקרן אחר הוא הפילוסופיה ה"פרוטו אובייקטיביסטית" של הבנקאי.
לפני כמה חודשים קראתי את כתבי האפיקוראים ונדהמתי כמה הם הזכירו לי טקסטים של האובייקטיביסטים והליברטריאנים של ימינו, ואני מרגיש שהפילוסופיה שכאן היא סוג של חולייה שבין האפיקוראיזם לאובייקטיביזם.
הנה הקטע המרכזי שמרגיש לי "ראנדיסטי" ונכתב עוד כשאיין ראנד הייתה נערה בת 17:
" "נתקפתי ברגעים של חוסר-אמונה: אתה מבין שהייתה לכך הצדקה... אני מטריאליסט, חשבתי; אין לי חיים מבלעדי החיים האלה; למה לי לשבור את הראש עם תעמולה ואי-שוויון חברתי לסוגיו וכל הסיפורים האלה, כשאני יכול ליהנות ולהשתעשע הרבה יותר אם לא אטריד את עצמי בכל אלה? מי שיש לו רק החיים האלה, מי שאינו מאמין בחיי הנצח, מי שאינו מכיר אלא בטבע, מי שמתנגד למדינה כיוון שהיא אינה טבעית, לנישואין כיוון שהם אינם טבעיים, לכסף כיוון שהוא אינו טבעי, לכל הבדיות החברתיות כיוון שהן אינן טבעיות, מדוע לכל הרוחות שיגן על האלטרואיזם ועל ההקרבה למען האחרים, או למען האנושות, אם האלטרואיזם וההקרבה גם הם אינם טבעיים? כן, אותה הלוגיקה שמוכיחה לי שהאדם אינו נולד כדי להיות נשוי או כדי להיות פורטוגלי, או עשיר או עני, מוכיחה לי גם שהוא לא נולד כדי להיות סולידרי, שהוא אינו נולד אלא כדי להיות הוא-עצמו, כלומר ההפך מאלטרואיסט וסולידרי, כלומר אך ורק אגואיסט.
דנתי בכך עם עצמי. שים לב, אמרתי לעצמי, שים לב שאנו נולדים כיצורים השייכים למין האנושי ושאנו חייבים להיות סולידריים עם כל בני-האדם. אבל האם מושג ה'חובה' טבעי? מנין עלה בי רעיון ה'חובה'? אם רעיון החובה מכריח אותי להקריב את טובתי, את נוחותי, את חוש השימור-העצמי שלי וחושים טבעיים אחרים, מה ההבדל בין פעולת הרעיון הזה לבין פעולתה של כל בדיה חברתית, שגורמת לנו לאותו אפקט בדיוק?

הרעיון הזה באשר לחובה, כלומר לסולידריות האנושית, יכול להיחשב טבעי רק אילו נשא בקרבו פיצוי אגואיסטי, שכן אז, אף כי בעיקרון הוא היה סותר את האגואיזם הטבעי, האגואיזם הזה היה נושא אתו פיצוי, ואז בסופו של דבר הוא לא היה סותר אותו. להקריב הנאה, פשוט להקריב אותו, אינו דבר טבעי; להקריב הנאה למען הנאה אחרת, זה כבר בגדר הטבע: משמעו לבחור בין שני דברים טבעיים כשאי-אפשר לזכות בשניהם, וזה בסדר. ובכן, איזה פיצוי אגואיסטי, או טבעי, הייתה יכולה להעניק לי ההתמסרות לעניינה של חברה חופשית ולאושרה העתידי של האנושות? רק הידיעה שמילאתי חובה, שהשקעתי מאמץ למען מטרה טובה; ושום דבר מזה אינו פיצוי אגואיסטי, או הנאה כשלעצמה, אלא אם בכלל, הנאה שנובעת מבדיה, כפי שאדם יכול ליהנות מכך שהוא עשיר כקורח, או מכך שהוא נולד במעמד חברתי גבוה."

בהמשך הוא מעניק לעניין הזה תשובה – הוא משתמש בבנקאות כדי לממש את האנרכיזם שלו, וכך הוא משיג מזה את התמורה האגואיסטית של עושר – אבל מה שמעניין זו עצם המחשבה ודרך ההצגה של הדברים. הוכחה די טובה ל"תאוריית פרסת הסוס" לגבי הספקטרום הפוליטי, שבו קצוות נפגשים וימין קיצוני ושמאל קיצוני מסכימים זה עם זה מאוד ולא מסכימים כמעט עם ימין מרכזי ושמאל מרכזי, לא חושבים?

3. הטבע הדתי והבלתי ניתן למימוש של אידאולוגיות אוטופיסטיות:
הטענה של הבנקאי היא פחות או יותר כזו:
- הסדר החברתי הקיים הוא רע ו"לא טבעי"
- סדר חברתי טוב הוא כזה בו אין מעמדות או, ובכן, סדר חברתי כלשהו בכלל.
- אי אפשר להגיע ל"סדר" כזה באמצעות משהו נוסח "דיקטטורה של הפרולטרין", כי מטבעה היא תיצור סדר חברתי.
- לכן צריך לרכוש "מאמינים" לרעיון האנרכיסטי עד שמסה מספיק גדולה מהאנושות תאמין בו ובבת אחת תשנה את המציאות כולה.
- עד אז כל אדם צריך לדאוג לרכוש לעצמו כמה שיותר חירות מהסדר החברתי הנוכחי.

נו, מה יצא לנו מזה? סוג של דת פנאטית, כת משיחית של אדם אחד, ש"מפיצה את הבשורה" ומחכה לאוטופיה בזמן שהיא לא משנה כלום עבור אף אחד (אולי מלבד
האדם היחיד שבתוכה).
ההתכחשות הטוטאלית לסדר החברתי יכולה להוביל לאחת משתי תוצאות: או למשטר רצחני נוסח הפשיסטים והקומוניסטים, או ללוזרים חסרי השפעה שמשקרים רק לעצמם נוסח הבנקאי.
אוטופיזם הוא מסוכן, כי הוא לעולם לא יהיה ניתן למימוש, וכל ניסיון לממש אותו יוביל לאסון. פרגמטיות, מתינות, ונכונות לפעול במגבלות הדברים המעצבנים האלה שנקראים טבע האדם וציביליזציה היא הדרך היחידה לשפר את המציאות.

4. הכסף בתור הכוח המניע המרכזי עבור האנושות בעתיד הנראה לעין:
בכל היצירה הזו פסואה עומד על החשיבות של הכלכלה עבור עתיד האנושות והרעיונות האנושיים.
אם בעבר גורמים כמו דתות, לאומיות, אינטרסים גיאופוליטיים, רעב, מגפות וכו' הם היו אלו ששינו את ההיסטוריה של הרעיונות ואת ההיסטוריה של הפוליטיקה, אז במאה ה20 אליבא דפסואה זה הולך להיות, כמו הסלוגן הידוע של קלינטון בבחירות לנשיאות ב92: " it's the economy stupid".
אני לא חושב שאני צריך להרחיב יותר מדי על כמה ה"נבואה" הזו הייתה נכונה נוכח המלחמה הקרה, הסדר העולמי האמריקאי שהתבסס על סחר חופשי גלובלי באמת לראשונה בהיסטוריה האנושית וכו'.
האם זה עדיין המצב היום? את זה נדע ברטרוספקטיבה יותר טוב, אבל אני נוטה להאמין שכיום הטכנולוגיה היא המניעה העיקרית של הרעיונות והפוליטיקה (ע"ע רשתות חברתיות, אינטרנט, סמארטפונים, בינה מלאכותית וכו') יותר מאשר כלכלה. עם זאת, בעיני אין ספק שהכלכלה הייתה השחקנית העיקרית במאה הקודמת.


8\10 יצירה מעניינת. אני אוטומטית משוחד לטובת פילוסופיה שכתובה בפורמט של דיאלוג, גם אם לצערנו פסואה לא הולך כאן בטכניקה הדיאלוגית של אפלטון אלא יותר בנוסח של קיקרו, שהוא פחות אהוב עליי.
בכל מקרה, מעלה רעיונות מעניינים כפי שאני מקווה שהראיתי כאן, וגם אם לא מדובר ביצירת פילוסופיה פוליטית במדרגה הראשונה, בעיקר כי האידאולוגיה שמוצגת כאן מחוררת (אבל זו אולי הנקודה כפי שראינו), יש לה מקום טוב במדרגה השנייה.
אני משער שאקרא עוד מעבודותיו של פסואה בקרוב.

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על הבנקאי האנרכיסט