ביקורת ספרותית על על ארבע מאת מירנדה ג'וליי

---

על ארבע - מירנדה ג'וליי

הביקורות מדווחות על אישה שבגיל 45 – רגע לפני תום תקופת הפוריות – יוצאת למסע של גילוי עצמי, של זהותה ושל מיניותה. אולי בשל הוויב הגדול סביב הספר, ואולי מתוך הרצון להבין את הגילוי המרומז מיהרתי לרכוש אותו , אך משהו בי עצר מלהתחיל בקריאה. שוב ושוב מצאתי את עצמי פותחת ספר אחר במקומו. כשהשלמתי לבסוף את הקריאה, לקחתי לעצמי פסק זמן של כמה ימים לפני שהתיישבתי לנסח את הרשמים. היה לי חשוב לשים בסוגריים את הביקורתיות והשיפוטיות שעלו בי, ולנסות להתייחס דווקא אל התמות היפות שהספר מעלה ואל השאלה – מה הותירה בי הקריאה בסופו של דבר.
במרכז הספר ניצבת אישה בת 45, אומנית מצליחה למחצה, הנשואה לבעל מעולם האמנות. הרושם הראשוני הוא של זוג מבוסס, הנע על הרצף שבין בוהמי לפסבדו־בוהמי ועד כמעט שגרתי ומשעמם, המקיימים חיי זוגיות שנראים יותר כמו "סידור עבודה" מאשר קשר אינטימי. חלק מסידור העבודה הזה כולל את תפקידה בזוגיות- רק היא יוזמת את הסקס בין השניים. היא מרגישה שבעלה "לא רואה אותה", אך בפועל משתפת פעולה עם ההסדר: נכנסת לבית שלא בחרה ולא עיצבה, מקבלת את הנוחות שבחיים המבוססים האלה, ואת החופש הכמעט מוחלט שמאפשר לה בעלה – ימים שלמים בסטודיו, התמסרות מלאה לאמנות, מרחק מן ההמולה ומטיפול בילד. החופש הזה מעניק לה, אמנם, אוטונומיה ושליטה על חייה ומרחב לפתח את יצירתיותה כאומנית, אך בן זמנית חוויות של ניכור, חוסר נראות והיעדר יכולת אמיתית להגיע לאינטימיות. מתוך הסתירה הזו נולד מסעה לגילוי עצמי.
המסע שהיא יוצאת אליו הוא ניסיון לחוות אינטימיות באמצעות התנסות באובדן שליטה, בעיקר דרך חוויות מיניות. ייתכן שהיא מבקשת לשחזר את הרגעים היחידים שבהם הצליחה לחוות אינטימיות אמיתית עם בעלה האריס – אותם ימים דרמטיים של אובדן שליטה כפוי, שנכפה על שניהם לאחר הולדת בנם הפג בלידה טראומטית. אז, כשההגנות נשמטו והם ניצבו חשופים לגמרי מול החרדה הקיומית לאבד את הילד, נוצר ביניהם חיבור נדיר. במסעה הנוכחי היא אינה חוצה יבשות או עוקרת מחייה, אלא נוסעת מרחק קצר בלבד אל מוטל עלוב, שם היא מחליטה "לעצב לעצמה" מרחב בו תוכל שוב לחוות אינטימיות. לכאורה זהו רגע של עצמאות, אך בפועל , בשאיפתה לאבד שליטה, היא נשענת על מעצבת צעירה שתעשה זאת בשבילה. בדומה לביתו של האריס, שבו לא שינתה דבר אלא השתלבה במרחב שנקבע מראש, גם "ביתה הזמני" במוטל נבנה על ידי המעצבת – ואף מזכה אותה בהון מקצועי ובהתקדמות בקריירה. אולי יש כאן רמז ראשון לכך שהמסע לא יוכל להוביל לגילוי המיוחל.
שכן, כל הרפתקאותיה המיניות מאופיינות אמנם באובדן שליטה: כך עם דיווי הצעיר, שקובע את גבולות הרומן ואת כללי המותר והאסור, וכך גם עם אודרי וקריס – שתי מאהבותיה הנשיות – שתיהן אלו שמכתיבות את הכללים. בניגוד לבית, שבו היא נדרשה ליזום את חיי המין ולקבוע את הכללים, כאן היא נענית למסגרת שהאחרים מציבים, ומתוך כך מצליחה לגעת באינטימיות זמנית. אבל ההבדל עמוק: בלידת הפג חוסר השליטה היה משותף, והיא והאריס צללו יחד לאותה חרדה קיומית – מכאן נולדה אינטימיות אמת. ברומנים במסע, לעומת זאת, חוסר השליטה הוא חד־צדדי: היא מוסרת את המושכות לאחרים, והם קובעים לא רק את הכללים אלא גם את רגע הסיום. לכן מה שנולד שם הוא קרבה רגעית בלבד, שתמיד מתחלפת בנטישה ובתחושת חוסר אחיזה. בשובה מהמסע, היא מנסה לשחזר שוב את אותה תחושת קרבה גם עם האריס. הפעם הם נעזרים במשחק תפקידים שבו האריס מוביל את ההתרחשות. ברגע זה, כשהיא מרפה ומאפשרת לו להכתיב את החוקים, נוצר מחדש חלון אינטימיות נדיר. נראה שבניגוד ללידת הפג, שם הם היו לכודים יחד באותו מצב קיומי שלא נשלט על ידי אף אחד מהם, כאן השליטה עוברת פשוט מיד ליד – ממנה לאריס – אך לא נוצר מרחב של פגיעות משותפת. משום כך, החוויה אינה מתעלה מעבר למשחק תפקידים רגעי ואינה משנה את דפוסי חייה או את תחושת השקיפות המלווה אותה. על הרקע הזה מתבלטת האינטימיות שחוותה דווקא עם ארקנדה, הזמרת שעברה גם היא לידה קשה. כאן לא היה מין ולא משחקי שליטה, אלא זיהוי עמוק בין שתי נשים הנושאות בגופן את אותו פצע. חוסר השליטה אינו מועבר מאחת לשנייה אלא נחווה במשותף, ולכן הקרבה ביניהן נולדת באופן אורגני ואמיתי. זו אולי החוויה היחידה במסע שבה היא חשה אינטימיות הדומה לזו שחוותה בלידת הפג – אינטימיות שלא נשענת על תשוקה רגעית אלא על פגיעות אנושית משותפת.
סוף המסע – הגיבורה נוסעת לניו יורק לרגל צאת ספרה, הפרויקט האמנותי עליו עבדה. אך למעשה היא שבה לנקודת ההתחלה: על מנת להצליח בקריירה, היא ויתרה על האינטימיות. נשים לא יכולות, גם ב־2025, להשיג גם וגם; הן נאלצות לוותר על משהו. זה מתחבר לאחד הרגעים החזקים ברומן, המזכיר במובהק את ליסיסטרטה של אריסטופנס. שם נשים יווניות התאחדו בשביתת מין כדי לכפות על הגברים לסיים את המלחמה – מהלך קולקטיבי, נחוש, שיצר מהפכה בסדר החברתי. גם כאן מתואר רגע שבו כל נשות השכונה יוצאות יחד לשדה הפתוח, תמונה כמעט מיתולוגית של אחווה נשית ומרד. אלא שאצל מירנדה ג’וליי האחווה הנשית מופיעה שוב ושוב רק כהבטחה רגעית. יש לה חברות קרובות, והיא משתפת אותן בחששות ובתשוקות, אך גם הקשרים הללו מתגלים לעיתים כמסויגים ומאכזבים. היא יוזמת סקר דיגיטלי על השאלה “מה הדבר הכי טוב אחרי הדימום?”, ניסיון ליצור שיחה אמיצה על גיל המעבר, אבל גם שם התשובות אינן מולידות תובנה משחררת אלא משאירות טעם של חוסר מיצוי. אפילו פנטזיית מרד הנשים בשדה, עוצמתי ככל שנראה לרגע, מתפרק מיד עם חזרתן לבדוק בטלפונים אם הן נחוצות בבית. אם בליסיסטרטה האחווה הנשית מצליחה לייצר שינוי היסטורי, הרי שבעל ארבע היא נותרת חזיון חולף – כוח שקיים רק לרגע, מתפוגג מול כובד השגרה, המחויבויות והפחד לצאת באמת מן המסגרת.
מכאן מתחדדת תחושת ה"אנטי־אודיסיאה". בניגוד לאודיסאוס, שמסעו הארוך גדוש הרפתקאות, אתגרים והתנסויות שהופכים אותו לגיבור השב לביתו מחוזק ומעוצב מחדש, הגיבורה של ג’וליי יוצאת למסע קצר, כמעט פרובינציאלי, שבסופו אינה שבה מחוזקת אלא חוזרת לנקודת המוצא – עם הישג חיצוני של ספר חדש, אך בוויתור פנימי על אינטימיות ועל קרבה. הפער מובהק במיוחד כשהיא מתבוננת בדיווי: דווקא הוא, הדמות השולית והפחות רצינית לכאורה, מצליח לקחת שליטה על חייו, לפעול יחד עם אשתו, להגיע לאותנטיות אמנותית ולשיא אישי. בעוד היא נותרת חונה, תקועה בפרדוקס שבין תשוקה לאוטונומיה, הוא ממשיך לנהוג קדימה...
ולבסוף, אי אפשר בלי השוואה בין מסעות של גברים ונשים. אצל סופרים כמו פיליפ רות ופול אוסטר, הדמויות הגבריות מתוארות פעמים רבות כמי שנקרעות בין שתי משיכות מנוגדות: מצד אחד התשוקה – מיניות, חירות, רצון לפרוץ את גבולות המשפחה והחברה; מצד שני המחויבות – לנישואים, לקריירה, לנורמות ולמוסכמות. המאבק שלו הוא מאבק על כוחו ועל יכולתו להגדיר את עצמו כגבר מול כבלי החברה. אצל מירנדה ג’וליי בעל ארבע המאבק הנשי מצטייר אחרת : הגיבורה אינה נאבקת לשמר עוצמה או שליטה, אלא להפך – היא מחפשת אינטימיות דרך ויתור על שליטה. במסעה היא יוצאת להרפות, למסור את המושכות, והיא מקווה שדווקא מתוך הפאסיביות והפגיעות תצמח אינטימיות. אלא שגם כאן התוצאה מאכזבת: אינטימיות זמנית בלבד, שתמיד מסתיימת בנטישה. ובכל זאת, למרות ההבדלים המגדריים המובהקים, המאבק מתברר כחסר תוחלת. הגברים אינם מוצאים גאולה לא בבגידה ולא במחויבות, והנשים אינן מוצאות מזור לא בוויתור ולא בניסיון ליזום. בשני המקרים, החיפוש אחר איזון בין תשוקה, חירות, קרבה והישג מתגלה כפרדוקס שאינו ניתן לפתרון. בכך ג’וליי ממשיכה את קו השיח הספרותי הגברי אך מעניקה לו מבע נשי: לא עוד מאבק של גבר החושש לאבד את כוחו, אלא של אישה שמבקשת שיראו אותה – ובסוף מגלה שגם המסע שלה מסתיים בתחושת החמצה.

» ביקורות נוספות של קולומטה
» ביקורות נוספות על על ארבע