ספר שמהרגע שראיתי שתורגם לעברית רציתי לקרוא. והסיבות להלן:
- אוסף שכולל מיצירות הפנטזיה הראשונות בספרות העת החדשה.
- לורד בריטי חיבר אותן.
- יהונתן דיין המוכשר תרגם אותן.
- בערך כל כותבי הפנטזיה האהובים עליי הושפעו ממנו ישירות.
- תרגום ראשון (עריכה: מתברר ששני) לעברית של הסופר הזה.
- עטיפה מהממת (לגמרי שופט ספר עפ"י כריכתו)
- סיפורים קצרים (כפי שאפשר לשים לב, זה המוד שלי לאחרונה)
- הלורד חי חיים די מסעירים, מעניינים מספיק כדי לכתוב עליהם עצמם ספרים.
- הוא היה הבעלים של טירת דנסני באירלנד, טירה מהמאה ה12, והוא חי וכתב בה.
ובכן, האם הצדיק את ההייפ שלי? יחסית.
הכתיבה של לורד דנסני היא מאוד מיוחדת. אין כאן ממש "סיפורים" במובן הקונבנציונלי של המילה בסיפורת המערבית. כלומר, היצירות כאן הן לא מבוססות עלילה או דמויות. המבנה של היצירות כאן הוא כמו מעין פרגמנטים מיצירות עתיקות, רסיסי חלומות, שירים שעובדו לפרוזה, חזיונות שנראים לך ברורים לחלוטין כשאתה חצי חולם ואז כשאתה לגמרי מתעורר אתה מוצא אותם מוזרים להחריד.. אלו היצירות של הלורד. פואטיקה חלומית.
אני מניח שזה מסוג הדברים שאו שמאוד אוהבים, או שמאוד סולדים מהם.
אני לפחות, אוהב יצירות כאלו. אני אוהב לשמוע דרים פופ, את'יריאל וויב, דארק וויב ושוגייז, אני אוהב לצפות בסרטי אימה ופנטזיה מוזרים וחלומיים, אני אוהב להתמסטל, ומעכשיו מתברר שאני אוהב לקרוא את לורד דנסני.
לא כל הסיפורים כאן שווים, כי דנסני בעיקר מכוון כאן ליצירת אווירה, ולפעמים היצירות לא לגמרי מצליחות להביא אותי לאפקט הזה, אבל יותר פעמים הוא קולע.
להלן סקירה של כל הסיפורים באסופה:
קרקסון – סיפור חמוד, הכי ארוך כאן (הכי ארוך = בערך 10 עמודים..) שעוסק במאבק נגד הגורל ובתוצאות הצפויות שלו. מלך שנאמר לו מפי מגיד עתידות שלעולם לא יגיע לקרקסון, יוצא למסע דווקא לקרקסון כדי לנצח את הגורל.
עלילה די שלדית אבל המוזרות של המסע מעניינת.
אחרי הגיהנום – סיפור קצרצר על החוויה של חייל שיוצא מהשוחות במלחהע ה1 ושומע דיבור רגיל באנגלית, באופן שמזכיר לו את הבית. נוגע ללב.
בדמדומים – אדם שטובע ומתחיל לראות חזיונות של עברו. לא מאוד מעניין.
סיפור על קו המשווה – סולטן שומע על מקום בכדור הארץ בו קו הגבול בין העונות עובר, ורוצה להקים שם ארמון שחציו יהיה בצד הצפוני וחציו בצד הדרומי, כך שתמיד ישררו בו שתי עונות בו זמנית. עיקר הסיפור הוא תיאור של משורר את הארמון הזה. לא מעניין, חוזר על עצמו גם במספר עמודים חד ספרתי, אבל הסיום, שמבהיר את כוחה של אמנות, די חזק.
מדוע מצטמרר החלבן כשהוא מקבל את פני השחר – טקסט די מוזר. הוא מספר על קיומו של סיפור בשם "מדוע מצטמרר החלבן כשהוא מקבל את פני השחר" בקרב אגודת החלבנים של לונדון, ועל טקס הסיפור שלו והמסתורין סביבו. אני מניח שכמו הסיפור הקודם, גם כאן יש אמירה על כוחה של אמנות, אבל לי כקורא זה סתם הרגיש כמו טיזינג משמים.
עיר הבטלנים – את זה יותר אהבתי. מספר על עיר שכל מי שנכנס אליה מחויב לספר לזקיפים סיפור קצר, והם מספרים מדי לילה את הסיפורים הללו למלך שלהם. הסיפור מרגיש כמו איזו פיסה תלושה מתוך משהו נוסח "אלף לילה ולילה". יש אווירה מזרחית ומסתורין. הסיפור מסופר מנקודת המבט של נווד שממתין להיכנס בשערי העיר ושומע את הסיפורים הקצרצרים שאנשים אחרים מספרים לשומרים.
יש בסיפורים האלו משהו פואטי, הם מצחיקים לפעמים, ומיוחדים.
ביל האומלל – סיפור אימה קטן על רב חובל אכזרי והקללה שהוא הטיל על המלחים שלו. מאוד מזכיר את אדגר אלן פו, וספציפית את הסיפור שלו "כתב יד שנמצא בבקבוק".
אימה ימית זה כיף, וזה לא יוצא מן הכלל הזה.
העלמה קבּידג' ודרקון הרומנסה – עוד סיפור מקסים על הכוח של אמנות. במקרה הזה יש לנו את הבת של פוליטיקאי לונדוני, שנחטפת ע"י דרקון לעולם פנטסטי. טקסט שחוגג את הדמיון ואת הקסם של אמנות.
" אם בתחילה התגעגעה לאותם סופרים אנינים שעל ברכיהם התחנכה, הרי שירו הנושן והמספק של ים התעלומות על דבר לחשי פיות המציא לה תחילה מרגוע ולבסוף ניחמה. היא אפילו שכחה את אותן פרסומות לגלולות שאנגליה אוהבת כל כך; היא שכחה גם את הצביעות הפוליטית ואת הדברים שעליהם יאה לדבר ואת הדברים שאין לעשותם. נכפה עליה להסתפק בצפייה בספינות מפרש זהובות טעונות אוצרות מדריד, ובשודדי ים המניפים מולן את נס הגולגולת והעצמות המוצלבות, ובקונכייה קטנה נישאת אל לבב ימים, ובאוניות גיבורים חוצות מאופק רומנסה אחד למשנהו, או בנסיכה התרה אחר איים מכושפים.
לא אזוקה בשלשלות החזיק בה הדרקון, אלא בכוח כישוף קדום. היא, ששנים ארוכות התעדכנה במדורי העיתונות היומית, התיידדה עם לחשים — מה תגידו — ועם ספינות, ולאחר זמן מה עם כל שהתיישן ואבד עליו הכלח. נדרש לכך זמן. אבל אם עברו עליה מאות או שנים אחדות או שמא אף לא רגע, זאת לא ידעה."
כארון – סיפור באורך עמוד על משיט הספינה לשאול במיתולוגיה היוונית. עגמומי ואפל. האטמוספירה כובשת, והפרוזה הלירית של הלורד מענגת.
"כארון רכן לפנים וחתר. הכול היינו הך ליגיעתו.
אצלו זה לא היה עניין של שנים או מאות אלא של שיטפונות זמן, של כובד קדום ושל מכאובי זרועות, שהיו לדידו חלק מתוכנית האלים, נתח מן הנצח.
לו רק פעם אחת ויחידה היו האלים מפיחים בפניו משב רוח נגדי, היה הזמן נחלק בזיכרונו לשני בתרים זהים."
רוח וערפל – סיפור באורך פחות מעמוד. רוח הצפון פונה לערפל ואומרת לו לזוז לו, כי היא הולכת לחולל סערה שתשמיד ספינות. היא לועגת לערפל על חוסר היכולת שלו לעומתה.
הערפל זז בלי להשיב, ומדבר לעצמו וצוחק על כל הספינות שהוא החריב.
נחמד. מוזר ומשלי משהו.
המוות ואודיסאוס – סיפור באורך פחות מעמוד, כמו מעין משל קצרצר שיצא מאיזה חיבור יווני עתיק. אביא כאן את כולו:
"בחצר האולימפוס צחקה אהבה על מוות משום שהיה מכוער, ומשום שלא יכלה להתאפק, ומשום שמעולם לא עשה משהו בעל ערך, ומשום שרצתה.
ומוות שנא שלועגים לו ונהג להיבדל, להרהר בבדידותו במגרעותיו ולתהות כיצד יוכל לשים קץ ליחס הבלתי נסבל הזה.
אבל יום אחד הופיע מוות בחצר וארשת פניו שונה. כולם הבחינו בכך. 'מה אתה מעולל עכשיו?' אמרה אהבה. ומוות כבד ראש כלשהו ענה לה: 'אני הולך להבהיל את אודיסאוס.'
והוא התעטף בגלימת המסעות האפורה שלו, יצא את דלת הרוחות וכיוון סנטרו מטה אל האדמה.
עד מהרה הגיע לאיתקה ובא אל ההיכל המוכר לאתנה, פתח את הדלת וראה שם את אודיסאוס הנודע לְבַן שיער רוכן כלפי אש האח, מבקש לחמם את ידיו.
ורוח נכנסה בדלת הפתוחה ונשבה מרות על אודיסאוס.
ומוות התגנב מאחוריו ופתאום צווח.
ואודיסאוס המשיך לחמם דומם את ידיו החיוורות.
אז ניגש אליו מוות והחל לסנוט בו. וכשכילה את דבריו, פנה אליו אודיסאוס ואמר: 'ובכן, משרתי הזקן, האם אדוניך הבאים אחרי זיכו אותך ביחס ראוי לאחר שהעבדתי אותך בפרך סביב איליון (היא טרויה)?'
ומוות עמד אילם זמן מה, כי הרהר בצחוקה של אהבה.
'בוא,' אמר אז אודיסאוס, 'הגש לי את כתפך,' והוא נשען בכבדות על העצמות הבולטות, והשניים יצאו יחדיו דרך הדלת הפתוחה."
האיש עם עגילי הזהב – סיפור באורך פחות מעמוד, על מפגש - שאולי היה חלום - עם אחרון הפיראטים. ההתרפקות על הפיראט מצד המספר (ואולי גם הסופר?) מרגישה לי מוזרה מעט. אבל אני מניח שזה הגיוני, תחשבו על כל סרטי הפיראטים ותחפושות הפיראטים בימינו.. התשוקה הזו היא די מוזרה אם חושבים עליה, ובכל זאת יש בנו נטייה לרומנטיזציה של דברים לא סימפטיים בעליל.
שודדי הדרכים – סיפור מעט ארוך יותר. מתחיל בתמונה מחרידה וגותית; הנשמה של תום "דוהרת" לה, לכודה בשלשלת, בחשכת הלילה. גן העדן נמצא דרומית לה, רוחות נגדיות מנשבות, והשלשלת מונעת ממנה לקרוא לעצמה דרור.
כל המחשבות שחשב בימי חייו באות ומייסרות אותו, "ורק מחשבות שהקדיש לאחרים היו חברות יחידות לנשמתו והמציאו לה נחמה בלילות, כשהתנדנדה אנה ואנה".
בלי להמשיך לתאר את העלילה, הסיפור הזה הוא על ידידות ועל הכוח שלה. סיפור מרגש מאוד. מהטובים באוסף. פואטי, חלומי, ומעורר מחשבה.
"וכך צמחו זרעי הנשמה שזרע טום במשך חייו והיו לעץ גרדום הנותן בעיתו אשכולות שלשלות ברזל; ואילו הזרעים הפוחזים שזרה לרוח פה ושם, הלצה אדיבה או קומץ מילים טובות, צמחו לרעוּת משולשת שלא תפקיר את עצמותיו."
"בכל חייהם החוטאים חטאו גם חטא אחד שהגניב חיוך לפני המלאכים."
על דורוזהנד – החל מכאן מובאים מספר סיפורים מ"פגנה". פגנה היה עולם דמיוני שדנסני יצר, עם פנתיאון אלילים משלו. הספר הראשון שלו היה אוסף סיפורים על האלילים הללו.
הבעיה בתרגום הזה לעברית היא שהוא לא מביא את ההקשר הדי קריטי הזה להבנת הסיפורים הבאים, אלא פשוט שם אותם as is. מזל שאני קראתי קצת על העבודות של הלורד ויכולתי להבין את ההקשר של הסיפורים האלה, אחרת הייתי מאוד מבולבל. לתשומת לבה של ההוצאה..
בכל מקרה, הסיפור הזה עוסק באל הגורל, והוא מאוד מופשט ופואטי. כמו לקרוא טקסט דתי עתיק ללא הקשר.
אני כמובן אוהב טקסטים דתיים עתיקים, כפי שמשתקף בסקירות שלי, אז התחברתי לזה.
העין בשממה – מתאר פסל (העין בשממה) שהאלים יצרו באמצע המדבר הנידח בעולם, שבני אדם מעולם לא הגיעו אליו, בצורתו של אל ששמע מהאל הבורא הראשי את הסיבה להיווצרות האלים. טקסט די סוריאליסטי.
על הדבר שאינו אל ואינו חיה – נביא מתפלל לאל מהסיפור הקודם, וזוכה לחיזיון מיסטי, מגיע ל"דבר שאינו אל ואינו חיה", שעוסק בדפדוף בספר שכל קורות הקיום כתובות בו, עד שהוא יגיע לעמוד האחרון. טקסט שמזכיר קצת חזיונות נבואיים מהמקרא. מענג ביותר.
הנהר – הסיפור האהוב עליי ממחזור פגנה שנמצא כאן, על חזיון של אל החלומות מפליג על נהר הדומייה. אביא כאן את כולו כי הוא יפהפה ומילותיי לא יעשו לו צדק:
"נהר יוצא מפֶּגָנָה, לא נהר מים ולא נהר אש, וזרימתו חוצה את הרקיעים עד לגבול העולמות — נהר דומייה. בכל העולמות רוחשים קולות, צלילי תנועות והדי דיבור ושיר, אך על פני הנהר לא יישמע אף קול, כי בו גוועים כל ההדים.
הנהר יוצא מתיפופיו של סְקַרְל, וזורם לעד בין גדות רעמים עד שהוא מגיע אל השממה שמעבר לעולמות, מעבר לכוכב המרוחק ביותר, מטה אל ים הדממה.
שכבתי שרוע במדבר שמעבר לכל הערים והצלילים, ומעליי שטף נהר הדומייה לדרכו בין רקיעים; בפאתי המדבר עשה הלילה מלחמה בשמש עד שלפתע גבר עליה באחת.
אז ראיתי על הנהר את ספינתו הבנויה חלום של האל יוֹהָרֽנֵת־לֵהַאי, וחרטומה הגדול נישא אפור מעל נהר הדומייה.
קורותיה נוסרו מחלומות ישנים שנחלמו לפני עידן ועידנים, דמיון משוררים הניף את תרניה הרמים והישרים, וחבליה לופפו מתקוות אנוש.
על סיפונה ניצבו חותרים אוחזי משוט חלומות, והחותרים היו יצירי כיסופי אנוש, נסיכים מסיפורים נושנים, אנשים שמתו ואינם עוד, ואנשים שלא היו מעולם.
והם דחפו לפנים ומשכו לאחור, חתרו והסיעו חרישית את יוהרנת־להאי בין העולמות. לנצח נצחים תעלה כל רוח אל מרומי פגנה את תקוותיהם וכיסופיהם של בני אנוש שמקומם לא יכירם בעולמות, ושם הם שבים ונארגים בידי יוהרנת־להאי לחלומות, למען יחזרו אל האנשים שמהם יצאו.
ומדי לילה בספינתו הבנויה חלומות רוכן יוהרנת־להאי לפנים, וכל חלומותיו על הסיפון, להשיב לאנשים תקוות קדומות והזיות אבודות.
והנה הגבּיר היום את כוחותיו, וחילותיו הכובשים של השחר הטילו רמחים אדומים בפני הלילה, יוהרנת־להאי עזב את העולמות הנמים וחתר לאחור במעלה נהר הדומייה הזורם מפגנה אל ים הדממה, המשתרע מעבר לעולמות.
ושם הנהר אִימֽרָנָה, נהר הדומייה. כל היגעים מרעשי הערים והעייפים מן השאון מתגנבים עם ליל לספינתו של יוהרנת־להאי, עולים ותופסים את מקומם בינות לחלומות ולהזיות עבר הפזורים על סיפונה, ועוברים משֵינה אל הנהר, בשעה שמָאנֽג מתווה מאחוריהם את סימנו, כי כך ביקשו. ומוטלים עלי סיפון, בין זיכרונות הזיותיהם לשירים שמעולם לא הושרו, הם נסחפים במעלה אימרנה עד לבוא השחר, אל המקום שאליו לא חודרים רעשי הערים, ולא נשמעים לא קול הרעם ולא יילל חצות של כאב המכרסם בגופי אנוש, והרחק הרחק בנשייה פועות תוגות זעירות וטורדות את מנוחת העולמות.
אבל במקום שבו הנהר חוצה את שערי פגנה, בין שתי קבוצות הכוכבים התאומות הגדולות יוּם וגוֹתוּם, המקום שבו יוּם ניצבת כזקיף משמאל וגותום מימין, שם יושב סִירָמִי, אל כל הנשכחות. וכשהספינה קרבה, סירמי מתבונן בעיני הספיר אשר לו בפניהם של היגעים מעָרים ומבעד להם, ובעודו מתבונן כבוהה נוכחו ואינו זוכר דבר, הוא מנופף בידיו מעדנות. ושם, בינות נפנופי ידי סירמי, נושרים זיכרונותיהם של כל החוזים בו, למעט אותם דברים שלא יישכחו גם מעבר לעולמות.
מסופר שכאשר סקרל יחדל מתיפופיו, ומנה־יוד־סושאי יתעורר, ואלֵי פגנה ידעו שזה הסוף, או אז יעלו האלים על מפרשיות זהב, ובעזרת חותרים ילודי חלומות ישוטו במורד האימרנה (מי יודע מדוע ואנה?) עד שיגיעו אל שפך הנהר לים הדממה, ושם יהיו לאלי הלא כלום, כי שם מקום הלא כלום, ולשם שום קול אינו מגיע. והרחק הרחק על גדת הנהר ינבח הכלב הישיש זמן ויתאמץ לנקב את אוזני אדוניו; ואילו מנה־יוד־סושאי יהגה תוכניות אחרות לאלים ולעולמות."
ציפור האבדון והסוף – הסיפור האחרון באסופה הזו. מתאר את סוף העולם במחזור פגנה. פואטי ויפהפה, מזכיר מאוד מיתולוגיה נורדית על הראגנארוק.
לסיום: נראה לי שאני הולך לקרוא את "מחזור פגנה" באנגלית. קראתי עוד כמה סיפורים מהמחזור הזה בשפת המקור בעת שקראתי את האסופה העברית הזו, ומרגיש לי חבל שהתרגום כאן הוא של סיפורים מפוזרים במקום של אוסף אחד או שניים של הסיפור הקצרים של הלורד כפי שהוא בעצמו עיצב את הסיקוונס והאיסוף שלהם.
נקווה שנקבל עוד תרגומי הלורד דנסני לעברית, ובייחוד נקווה שיהונתן דיין יתרגם עוד עבודות של הלורד, בהתחשב באיכות של התרגום הזה ספציפית ותרגומיו בכלל.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
