אציין שאני כבר לא נערה, וגם שלא קראתי את הארי פוטר (מאותה הסיבה)
ולענייני הביקורת על סדרת הספרים; הספרים כתובים בצורה קולחת ומותחת, כך שאפשר בקלות להתמכר לקריאה.
(הספויילר היחיד קיים בפרזנטציה של הספר, ולא באמת מפריעה לקריאה)
אני כעת בספר הרביעי ועדיין בשוונג,נהנת, אף על פי שיש הרבה בעיות בספר, בדמויות, ובעלילה.
העולם של האלפים שמוצג בספר מתחיל כמושלם ואידילי, ואז מגיעה אליו ילדה שמגלה בגיל 13 שהיא אינה שייכת לעולם בני האדם אלה לעולם האלפים. היא עוברת לעולם המקביל והמושלם ומגלה שהיא מודל משופר ומהונדס גנטית של אלפית. ככזו היא מקבלת תפקיד וחושפת את הסדקים בעולם המושלם, הדמויות וההתרחשויות עונים לכללי הג׳אנר של ספרי פנטזיה/ מד״ב ומתאימים לבני נוער, מעוררים מחשבות על זהות, על שייכות, המקום של המצויינות שאפתנות וכל מיני סוגיות של גיבוש זהות. לאט לאט, עם הסדק בעולם המושלם של האלפים, עולות גם התמודדויות עם סוגיות מוסריות, מי הטובים ומי הרעים, ודווקא בשל המעבר מתפיסה ילדותית דיכותומית לראיה מורכבת של העולם על הטוב והרע שבו יש לספר מקום. ושוב אציין שהקריאה בו כל כך קולחת ורק עבור כך ראוי לציין את הסידרה לשבח.

בסדרה הזאת יש שבעה ספרים שתורגמו לעברית ועכשיו לכבוד יציאת הספר השמיני לחנויות ביום שני (כמו שחברה דאגה להזכיר לי) החלטתי שעכשיו זה הזמן לנסח את דעתי על הסדרה הנוראה הזאת.
אז ככה: הסדרה מדברת על ילדה בשם סופי שיכולה לקרוא מחשבות ואז לפתע (תעמידו פנים שלא קראתם את זה קודם) היא מגלה שיש עולם קסום שלם שקיים במקביל לעולם של בני אדם שבו חיים אלפים ושהיא בעצמה אלפית! היא מכירה כל מיני חברים (האחד שהיא נדלקת עליו, השפוט והמצחיק) ועכשיו תחזיקו חזק לגילוי המרעיש שהיא (תופים) מיוחדת וצריכה להיזהר כי יש סכנות שאורבות לה. כן. לא הארי פוטר בשום צורה.
סדרה מרוחה ברמות, כל ספר (ומדובר בספרים ממש עבי כרס) חוזר בסוף לכמעט אותה נקודת מוצא. כמעט ואין שום דמויות מעניינות, ולא נדבר על הדמות האיומה, החזקה באופן לא פרופורציונאלי והמושלמת להחריד של סופי. חוץ מהדילמה האהובה עלי בספרים למתבגרות שנמרחת בכל הספרים (קראתי עד השישי ולא היה שום התקדמות בנושא): "איזה מסכנה אני, יש שלושה בנים שדלוקים עלי וימותו בשבילי ואני לא יכולה לבחור..."
והעולם- אני חושבת שאם אני אזכיר שיש שם אשכרה חיה שיש לה קקי ורוד עם נצנצים זה יסכם את דעתי על העולם שמתאים לקהל יעד של בנות בגיל 5.
אבל משום מה אחד מנושאי השיחה האהובים על חברות שלי הוא מי עדיף לסופי לבחור: קיף או פיץ? (כן ככה קוראים להם, לא ממציאה). אני עדיין לא הבנתי מה הן מצאו בספר אז כנראה שפספסתי משהו.
לסיכום: דמויות גרועות עד מעצבנות, עולם רע במיוחד, כתיבה סבירה ועלילה שהייתה יכולה להיות טובה אם היא לא הייתה שואבת קצת יותר מדי השראה מהארי פוטר ולא נמרחת לאורך כל כך הרבה עמודים. מומלץ כגילטי פלז'ר בלבד.

יש ספויילרים אבל כל כך קצת שזה באמת לא מפריע
ביקורת לכל הסדרה

את הראשון התחלתי בבידוד בכיתה ז'. זה עוד היה בתקופה שבבידוד באמת היו מתבודדים והייתי סגורה לבד בחדר, ואח שלי שהיה בחדר השני בדיוק השאיל אותו מחבר והואיל בטובו לתת גם לי לקרוא.
מה אני אגיד לכם? באותו זמן נהניתי. ממש ככה. לא מצאתי נקודות חיסרון בכללל, הספר היה חמוד כל־כך וזורם! והכי חשוב, עם בתי ספר-כי מי הרי לא אוהב ספרים עם בתי ספר, זה הדבר הכי חמוד בעולם :] התאהבתי בדמויות פשוט!
[עכשיו, במבט לאחור אני רואה כל מיני חסרונות קטנים - כמו למשל ההתנשאות של האלפים ואיך שהם מתלבשים. אבל בסדר זה נסבל ביותר:]

הספר השני גם היה מעניין-לא יכולתי להוריד אותו מהידיים. בפעם הראשונה בכל אופן. בפעמים האחרות הוא כבר התחיל להיות מהספרים האלה שלא כיף לקרוא פעמיים, והייתי צריכה לחכות המון זמן עד שיכולתי לקרוא אותו פעם שנייה אבל בסדר נעבור לשלישי :]

השלישי כבר התחיל להיות פחות טוב, יותר מרוח כזה הייתי אומרת. [משהו על כל הסדרה: פתאום אפשר לגלות את הגיבורה שלנו במקום אחר בכלל בלי להבין מה היא עוש שם וצריך פשוט לזרום-כלומר רשמית אומרים את הפרטים אבל קשה לעקוב. הסופרת מתעקשת בכוח להיות דרמטית ועושה את תרגיל "הורדת השורה אחרי כל מילה ונקודה" כל פסקה שלישית, לא צוחקת!! אני אתן דוגמא:
הלם.
שוק.
סופי לא האמינה שזה קורה לה.
וזה כל הזמן!! זה מתישהו כבר ממש מעצבן..]
אבל עדיין, הוא היה נחמד וזה, אז החלטתי לעבור לספר הבא בתקווה להשתפרות..

הרביעי. אוהוהוהו, הרביעי. לא הבנתי כלום, באמת, הייתי צריכה לקרוא אותו פעמיים, הוא היה כזה נמרח לי ולא מובן, ובכלל הרגשתי שפשוט לא כיף לי לקרוא אותו. טוב, בפעם השנייה שקראתי אותו הוא היה נמרח אבל בשבילי הוא זכור כלא טוב במיוחד. נו שוין, עברתי להבא בתקווה שהוא לפחות יהיה יותר כיף לי. רק בזכות הדמויות החמדמודות שלנו נשארתי :]

החמישי פשוט היה בלתי נסבל, נמרח והיה אפשר לקצר אותו! והסופרת האהובה שלנו ממש התחילה להגזים עם טריק ירידות השורה בקטע בלתי נסבל-ובואו נדבר על האהבה בספר הזה-מהראשון עד החמישי זה רק נמרח כ"הוא הסתכל עליה, היא הסתכלה עליו, הוא הסמיק, היא הסמיקה." וזה לא מתקדם לשום מקום. רק בזכות דקס וקיף ואולי קצת ביאנה נשארתי לקרוא עד לכאן, לשישי כבר לא המשכתי :]

יש לי חברות שאהבו והתלהבו על הסדרה הזאת מאוד, ויש כאלה שלא אהבו אותה בכלל. אז יאללה, תנסו, תתחילו, מקסימום תפסיקו באמצע כמוני :]

*שומרת הערים האבודות - ספר 1 בסדרה*

אמ;לק: כן או לא? לא, אלא אם כן בא לכם ספר שיצחיק אתכם מהסיבות הלא נכונות. אני מודה שיש בו חלקים זורמים ואפילו מעניינים, אבל בסופו של דבר הוא איפשהו על הספקטרום בין מעצבן למגוחך

תקציר מגב הספר:
לסופי פוסטר יש סוד: היא קוראת מחשבות. הסוד הזה גורם לה להתרחק מכל הסובבים אותה בבית הספר ואפילו במשפחתה. אבל אז היא פוגשת את פיץ, נער מסתורי שצץ פתאום משום מקום, וכמוה – גם הוא קורא מחשבות ( =^.^= אר יו פ*קינג קידינג מי? היא בת 12 יא פדופילים! מה חתיך מסתורי עכשיו מהההה =^.^= ) המפגש הזה משנה את חייה.
סופי בת ה-12 ( =^.^= אמרררתי לכם! 12! =^.^= ) מגלה עולם חדש וקסום, שבו היא יכולה להרגיש סוף־סוף שייכת.
עולם שיש בו יצורים קסומים, אֶלפים בעלי כוחות מדהימים וערים אבודות.
עולם שבו אורבת לה סכנה גדולה.
"ספר ראשון בסדרה מבטיחה ומסעירה" - בוּקליסט ( =^.^= אני לא יודעת מה היא מבטיחה ואת מי היא מסעירה, אבל הרשו לי להבטיח לכם שהיא לא מבטיחה את מה שאתם רוצים שיבטיחו לכם, והרשו לי להסעיר אתכם בידיעה שהספר לא קרוב ללהיות מסעיר כמו שהתקציר מנסה להישמע =^.^= )

ומה אני חשבתי:
את הספר הזה התחלתי לקרוא בעבר ונטשתי אחרי זמן שיא של פרק אחד בלבד. קיצוני, אני יודעת, אבל גם הספר היה קיצוני: תוך עמודים אחדים הוא הצליח להפגיש אותי גם עם גיבורה מעצבנת להפליא (כאילו, איי פיל יו, ספר, זה לא קל לכתוב פוצים מחוננים בני 12 שהקורא לא יתעב ממבט ראשון, ולמעשה אני חושבת שמאז ארטמיס פאול אף אחד לא הצליח לעשות את זה כמו שצריך, אבל כאילו, מה דעתך על פשוט...לא לעשות את הגיבורה שלך פוצית מחוננת בת 12? העלילה היתה מתגלגלת בדיוק באותה צורה גם אם סופי היתה נערה נורמלית שלא מתחשק לך לדרוס עם קורקינט חשמלי) וגם עם חתיך מסתורי - שזה כבר מעל ומעבר למה שכל אדם יכול לשאת. כאילו, זה ידוע שאת החתיך המסתורי מכניסים לפחות אחרי 5 פרקים, בשלב בו הקורא כבר משכשך בספר בנעימים ולכן לא יהיה לו מאוד אכפת אם תכניס לסיפור דברים דוחים - בין אם אלה חתיכים מסתוריים או גופות שורצות תולעים. אבל בפרק הראשון?! מישהו באמת יכול להאשים אותי שטרקתי את הספר בהבעת זוועה, הרמתי אותו בשתי אצבעות (אני לא נוגעת בספרים עם חתיכים מסתוריים ביותר אצבעות ממה שאני חייבת. מה אם זה ידביק את החיים האמיתיים שלי?!) והחזרתי אותו לחנות?
אבל, מקור ששמו שמור במערכת ושטעמו בספרים לרוב דומה לטעמי, הציע לי לנסות שוב. ואני מודה שלפסול ספר אחרי פרק אחד זה כמו לפסול בנאדם בגלל שיש לו חולצה אחת ממש מכוערת - כלומר לא לגמרי הוגן. וחוץ מזה לא היה לי משהו אחר לקרוא.
אז קבלו אותנו - חתול השיממון vs שומרת הערים האבודות, round 2:
קודם כל, נאלצתי לצלוח שוב את הפרק הראשון, שהיה אף נורא משזכרתי:
"היא מעולם לא ראתה עיניים בגוון כזה של כחול"
"היה לו חיוך מהסוג שרואים רק בסרטים"
"היה בשיחה איתו משהו מעצבן, אבל היא לא ידעה מה בדיוק" - הממ, רק כל מה שמעצבן בכל שיחה גנרית עם חתיך ספרותי
"היא הצליחה לשמוע את המחשבות של כולם, חוץ ממנו" - סטפני מאייר התקשרה, היא רוצה את הבולשיט שלה בחזרה
"הוא הבחור הכי חמוד שהיא ראתה אי פעם, אז איך זה שהוא פונה אליה?"
ואני שואלת שאלה יותר חשובה: איך זה שילדה בת 12, מהסוג שעדיין זקוק לפילונת הפרווה שלה ולהורה שיכסה אותה בשמיכה כדי להירדם, כל-כך מוכת הורמונים שהיא מבלה עמוד שלם - העמוד השלישי בספר, יש לציין - בתיאור והזלת ריר על חתיך בן 15? מישהו לקח אותה לרופא? כדאי, יכול להיות שיש לה גידול שמפריש הורמוני מין. למעשה, זה ההסבר היחיד לתופעה שאני מצליחה לחשוב עליו.
וגם:
קלישאות! מכל הסוגים, המינים, הגדלים והצורות. נראה אתכם חושבים על קלישאה אחת שהספר הזה לא חשב עליה. נראה אתכם!
*הילדה היפה, המוכשרת והמיוחדת אך עם זאת חסרת הבטחון, שמעולם לא היו לה חברים ומעולם לא התחילו איתה בנים (אם כי תרשו לי להבטיח להם שעד סוף הספר יתחיל איתה כל זכר סטרייט ברדיוס קילומטרים)? צ'ק.
*בחורה וחתיך מסתורי מתנגשים ונופלים אחד על השני ולפתע שמו לב כמה הם קרובים זה לזו וכמה כחולות עיניו? צ'ק.
*"המח שלה הפך להיות דייסתי בסביבתו", "מתי הפכה לאחת מאותן ילדות טיפשות"? מישהו צריך להסביר לסופרים אחת ולתמיד שהעובדה שהם מודעים לכך שהם כתבו דמויות מגוחכות משחקת לרעתם. גרימת מוות בלי כוונה זו הריגה, גרימת מוות במודע ובכוונה זה רצח, ומקבלים על זה הרבה יותר שנים בכלא! אז סופרת יקרה, אם כבר רצחת אופי של דמות, לפחות תעמידי פנים שזה היה בטעות. או תנסי לטעון לאי-שפיות או משהו.
ולסיום, מראה לנו סופי בדיוק עד כמה היא גאונה (כל-כך גאונה שקפצה 3 כיתות, כל-כך גאונה שהתקבלה לייל בגיל 12, כל-כך גאונה שאני עוד שניה חונקת אותה) - ובורחת ממר חתיך-מסתורי היישר לתוך כביש סואן. למה? כי הוא טלפת. כמוה. והרי ידוע שכשאתה פוגש במקרה מישהו שסובל מאותו מצב כרוני כמוך, אתה לא אומר משהו כמו "היי מגניב בוא נדבר על הקשיים והחוויות שרק אנחנו מבינים", "תראה את הקעקוע שעשיתי לכבוד שבוע המודעות לטלפתיה" או "הצלחת להשיג קצבה מביטוח לאומי? איך?!" - הדבר ההגיוני לעשות הוא לנוס על נפשך בפאניקה וכמעט להידרס. עזבי את זה ששניה לפני שהבחור הופיע חשבת על כמה שאת בודדה כי את התלפטית היחידה בעולם ואף אחד לא מבין את כאבך והלוואי שמישהו כן היה - ואז מופיע מישהו בדיוק כזה, שהוא במקרה גם ממש חתיך, ואת בורחת. בסדר תברחי. אבל למה לא להסתכל ימינה ושמאלה במעבר החציה?!
אבל הפעם, בחירוף נפש וחריקת שיניים הצלחתי לסיים את הפרק ולהמשיך הלאה. חתול-1, פרק-0! היעד הבא - נינג'ה ישראל! פסגת האוורסט! אם שרדתי את זה אני מסוגלת לכל דבר! אבל האם אחר-כך הספר נעשה סביר יותר? לא מיד, זה בטוח. נראה שהסופרת לא רק סיימה בהצטיינות יתרה את לימודיה באקדמיית "איך לכתוב פרק ראשון כל-כך זוועתי שאף אחד בשום אופן לא ירצה להמשיך לפרק השני", היא גם השתתפה בסדנת "איך להמציא גזע קסום שכל הקוראים ישנאו ממבט ראשון". כל מי שמכיר אותי יודע שאני מתעבת אלפים, לפחות בגרסתם הטולקינאית: הם כאלה יפים וגבוהים ובלונדיניים ומוכשרים ועפים על עצמם שבא לך לתלוש להם את הריסים (עינוי שלא אני המצאתי. משום מה, הגיבורה עושה את זה לעצמה כל הזמן) והערים שלהם מנצנצות יותר משרירי החזה הדפוקים של אדוארד מדמדומים.
אז אתם יכולים לדמיין את תגובתי לאלפים של הספר הזה, שהיו פי אלף (אלף חהחה) יותר גרועים: הם חיים לנצח אבל מפסיקים להזדקן אחרי גיל 20; הערים שלהם נקיות ונוצצות והאוויר הצלול מסריח משוקולד וקינמון ופרחים ואור; כולם גרים רק בארמונות עמוסי זהב ובדולח. אין עוני זה ברור, אבל אין גם מעמד ביניים, או אפילו עשירים פושטיים. יש רק עשירון עליון. מאיון עליון, למעשה. ככה הם האלפים, מכופפים גם את חוקי המתמטיקה. כי אין שום דבר שהם לא יכולים לעשות, בעצם - כולם גאונים (ויודעים לדבר שוטף מיום היוולדם), כולם מוכשרים להדהים, והכוחות שלהם כוללים "כל דבר שאתה מסוגל לדמיין בתודעתך כי לתודעה אין גבולות". טלקינזיס? כן. תעופה? כן. בלתי-נראות? בטח (רק תלפטיה לא: זו יכולת שיש כמובן רק לחתיך-מסתורי וגיבורתנו המיוחדת). כולם יפהפיים באופן עוצר נשימה/מעורר התקף שיעול, ואם הם במקרה קצת פחות יפהפיים, אז הם טובי לב ומקסימים במידה מעוררת בחילה. אבל אל תדאגו, הבחילה תעבור לכם תכף, כי כל האוכל שלהם טעים במידה בלתי-אפשרית. וצמחוני, כמובן. אפילו בעלי-החיים שלהם, שכוללים דינוזאורים בגווני מרקר (כי הכל בעולם האלפים חייב להיות מנקר עיניים), צמחוניים. וגר זאב עם כבש והקוראים ידפקו ראשם בקיר.
אה, שכחתי גם שכולם בריאים כמעיין נעורים (שבאמת קיים, וכולם שותים ממנו שיקוי בריאות בעל טעם נפלא פעם ביום), ואין רוע ואין אלימות ואין פשע. וכולם לובשים אך ורק בגדים מתקופת הרנסנס, שבכל ליבי קיוויתי שכמו בתקופת הרנסנס האמיתית, שורצים כיני גוף, כי ברצינות, זו הדרך היחידה לא להקיא מכל השלמות והמושלמות המנצנצת הזו - וכשאני צריכה לדמיין כיני גוף כדי לא להקיא, אני יודעת שהמצב רע.
ואז מתברר לנו שגם סופי אלפית - כאילו לא שנאנו אותה מספיק עד עכשיו.
בעודי מנסה לשרוד את כל זה, התחיל גם התרגום להתעלל בי - זה לא שהוא היה גרוע, אבל כל דבר, כל דבר, הוסבר בהערת שוליים. ואני מתכוונת למושגים הבנאליים והמוכרים ביותר: רונות. באנשי. מנטיקור. גודזילה! בנוסף לכך, מילים שתורגמו בתעתיק (ככה קוראים ללא-באמת-תרגום כשפשוט כותבים את המילה האנגלית באותיות עבריות?) הופיעו בהערת שוליים במקור האנגלי שלהן, למקרה שלא נצליח להבין לבד שבולהורן זה bullhorn. אז למה לעזאזל לתרגם אותן מלכתחילה?! בשלב הזה לא הייתי מופתעת אם היתה מופיעה הערת שוליים ליד ו' החיבור: "ו', האות השישית באלפבית העברי".
אבל בדיוק כשעמדתי להתייאש ולנטוש בפעם השניה והאחרונה - סופי התחילה ללמוד בבית-ספר לקוסמים (אלפים, ווטאבר. האלפים שונאים כשקוראים לכוחות שלהם "קסמים", אז אני אעשה להם דוקא) ואני התחלתי להתלהב. מה לעשות, בתי-ספר לקוסמים הם החולשה שלי: תנו לי שיעורי אלמנטליזם ואלכימיה ונכבשתי; תנו לי ספרי, אביזרי ותחביבי בית-ספר מכושפים ואוהב אתכם לנצח; תנו לי ספורט תחרותי שמערב טלקינזיס, ואני אסכים להצעת הנישואים שלכם. בעצם, אפילו סיפור בית-ספר רגיל היה יכול לספק אותי: תנו לי תלבושת אחידה ואתמוגג; תנו לי מלכת כיתה, חנונים, תככי קפיטריה ומורים בסגנון מיושן, ואשקע בספר ולא אחזור לעולם.
אבל גם באופן אובייקטיבי לחלוטין אפשר לומר שבשלב הזה הסיפור השתפר, מכמה וכמה בחינות:
קודם כל, בחברת אלפים מושלמים אחרים, סופי כבר לא היתה גברת מחוננת-מהממת-מושלמת (טוב, לפחות לא בכל תחום ותחום), מה שהקל עליי לסבול אותה.
שנית, חייבים לתת קרדיט לסופרת שהשקיעה בבניית עולם מקורי למדי ובתיאורי שיעורי קסמים צבעוניים כמו גם ביצירת דמויות מגוונות, רב-מימדיות, likeable-יות ואמינות להפליא (חוץ מהקטע הזה שכולן מתות על סופי) לפחות כמו שהשקיעה בתיאורי רכילויות-מסדרון על חתיכים מסתוריים.
זה לא היה בית-הספר לטוב ולרע, ובטח שלא הארי פוטר או מגיסטריום, אבל זה כן היה עולם קסום שלכמה רגעים היה כיף ללכת לאיבוד בתוכו - במיוחד כשבין שיעורי בית בכליאת אור כוכבים לבין חלומות בהקיץ על עיניים כחולות של חתיכים שובצו כמה וכמה תעלומות מסקרנות: מי משאיר לסופי מתנות מפוקפקות בלוקר, ומחליף את שיעורי הבית שלה במשימות מסוכנות, ומה מטרתו? על מי אפשר ואי-אפשר לסמוך?
אבל אז הגיע סוף הספר, שהוא למעשה גם תחילתו, ולכן לא יהיה ספוילר להתלונן עליו כי כל דבר ודבר שקורה בו כבר כתוב בפרולוג. זה היה מפרולוגי ה"הצצה לעתיד" האלה, ובו נאמר לנו שסופי עתידה להיחטף על-ידי רעים רעולי פנים. מי הם ומה הם רוצים מסופי? לא נגלה לעולם, לפחות לא בספר הזה. ומי שלח לה חבילות מוזרות? גם זאת לא נבין לא נדע. סופי מצליחה לברוח ולהשתחרר מחוטפיה (וגם זה לא ספוילר, כי יש ספר שני, אז כאילו, מן הסתם), ומרגע זה ואילך פחות היה אכפת לה או לכל דמות אחרת מלמצוא את הפושעים המסוכנים שתיאורטית יכולים לחטוף אותה שוב בכל רגע ("אנחנו מטפלים בזה", אומרים המבוגרים האחראים בספר, בצורה שנשמעת דומה באופן חשוד ל"שיחתכם חשובה לנו") ויותר היה אכפת להם מציוניה של סופי בבחינת הגמר (כן, הבני-זנות האלה אשכרה שקלו להכשיל אותה כי חטיפה היא לא תירוץ לא לגשת למבחנים. ואני חשבתי שדברים כאלה קורים רק באוניברסיטת תל-אביב). עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי שום בעיה עם סדר העדיפויות הזה - קודם עוברים את המבחנים, אחר-כך מטפלים במי שמנסה לרצוח אותך - אבל באמת שאני לא מבינה למה לסיים את הספר דוקא בנקודה הספציפית הזו. לא התרחש שום שיא עלילתי. לא היה שום טוויסט. אף אחת מהשאלות שעלתה בספר לא נענתה, ולא גילינו שום דבר חדש. לעזאזל, אפילו לא גילו לנו אם סופי היא באמת שומרת הערים האבודות, וזה פקינג שם הספר! באותה מידה אפשר היה לסיים אותו בכל נקודה אקראית אחרת. זה כאילו הסופרת היתה כזה, "טוב נראה לי כתבתי מספיק עמודים, יאללה נתקפל".
חשבתי שגם אני אתקפל ולא אתקרב יותר לשום דבר שכתבה גברת מסנג'ר (יאפ, זה שם המשפחה האמיתי של הסופרת) - אבל האמת שלהפתעתי ולהפתעתכם אמשיך לספר השני! למה? מסיבה אחת ויחידה: הספר הראשון לא שעמם אותי. מגוחך? כן. מטומטם? חלק ניכר מהזמן. אבל... -מסמיקה- אני רוצה לבלות עוד קצת בפוקספייר, בית-הספר הקסום ששמו כשם פטריה מפליצה.
וחוץ מזה הספר הצחיק אותי נורא (תסתכלו בנ.ב כדי להבין למה, אבל רק אם אתם מעל 18).
וחוץ מזה כבר לקחתי אותו מהספריה.
וחוץ מזה אין לי משהו אחר לקרוא. תקולל, אוקטובר.

נ.ב - קצת גסויות והומור לא בוגר בעליל לסיום:
אז. יש בספר דמות בשם אוראלי. כלומר, אה, אורהלי. אבל בגלל שהאיות הזה נורא מוזר הוא רק גורם לך לחשוב על איך היו אמורים לאיית את זה ולמה לא אייתו את זה ככה וכאילו חחח - אבל באיפוק מרשים ובהפגנת בגרות יוצאת דופן, בשלב הזה עדיין לא צחקקתי בקול. מה ששבר אותי היה כשגיליתי שכדי לפתוח דברים נעולים, אלפים לא משתמשים בטביעת אצבע או סורק רשתית או אפילו במנעול על-טבעי מגניב כלשהו - הם מלקקים את הדלת. עם הלשון. אורהלי הבנתם?
(וקוראי הסקירה התפקעו מצחוק כמו סתומים באושר ועושר עד עצם היום הזה)

[אהבתם את הסקירה? יש עוד בדף הסקירות שלי בפייסבוק https://www.facebook.com/שיממון-מוסיף-המון-519152325135314, מוזמנים לעקוב!]

לדעתי זה ספר מעולה.
הספר מספר על ילדה בשם סופי שיודעת לקרוא מחשבות. אהבתי בעיקר את היצורים הקסומים. אפשר ללמוד מסופי איך לא לאבד את העשתונות בקלות.