ביקורת ספרותית על מצב ביש וסיפורי אימה אחרים מאת אדגר אלן פו
ספר טוב

---

לאחר ההנאה הרבה שלי מקובץ סיפורי פו הקודם שקראתי ("המכתב הגנוב ואחרים") מטבע הדברים חיפשתי עוד מתרגומי פו לקרוא, והגעתי לספר הזה.
רוב הסיפורים המתורגמים כאן מופיעים גם בקובץ הקודם שקראתי, ועל כן אני לא אבקר אותם כאן. מי שמעוניין בדעתי עליהם יכול לראות את ביקורתי על הספר המוזכר לעיל.

בכל מקרה, יש כאן מספר סיפורים שלא הופיעו בקובץ ההוא, וגם אחרית דבר ארוכה, ובהם אדון כאן.

הסיפור הפותח הוא "איך כותבים מאמר ל'בלאקווד'".
המתרגם מעיר שבלאקווד היה מגזין שנהג לפרסם סיפורים סנסציוניים עם סגנון מעיק, שלכאורה נסמכו על הניסיון האישי של המחברים.
כשהתחלתי את הסיפור חששתי מאוד שזה יהיה משהו שרלוונטי רק לבני זמנו של פו, שהכירו את המגזין שהוא מדבר עליו וכו', אבל הופתעתי לגלות שלא כך בכלל.
הסיפור הסאטירי והמאוד מצחיק הזה (כן, פו ידע גם להצחיק ולהיות מגוחך באופן מקסים. איזה כיף לגלות זווית כזו ביצירה שלו!) עוסק בסניורה פסיכה זנוביה ("איש מלבד אויבי אינו קורא לי סוּקי סנוֹבְּס.") "המזכירה המכהנת של 'עדת שוחרים יקרים רהוטים יודעי מורשת עמוקה ודאית שימושית ייעודית מדעית רוחנית וחוזר חלילה" או בראשי תיבות: ע.ש.י.ר.י.ם.ע.ו.ש.י.ם.ר.ו.ח.
לפי הערות המתרגם הדמות והאגודה הזו הם פרודיה על אישים מהתנועה הטרנסצנדנטלית שסחפה אליטות באמריקה בזמנו. תחשבו על החבורה הזו בתור הסיינטולוגים של המאה ה19. שונים מאוד ברעיונות כמובן, אבל הווייב הכללי הוא כזה..

זה מקום להחמיא למתרגם על היכולת שלו להעביר סיפור לא רק רחוק בהקשר ובתקופה, אלא גם בשפה, אל העברית המודרנית.
הסיפור הזה מלא במשחקי מילים מכל הסוגים, והמתרגם מצליח לשמור על הרוח שלהם באופן נהדר בתרגום שלו. השוויתי בין המקור לבין התרגום, וגם אם לפעמים יש קצת שוני במשמעות של המילים עצמן, הפואנטה שלהן נשמרת, ולדעתי זה חשוב יותר מאשר להיות נאמן אות-אות למקור האנגלי אבל שהקורא העברי לא יבין מה הטקסט המסורבל הזה רוצה מהחיים שלו, עם הערות שוליים מפותלות שינסו להסביר את הבדיחות..

בכל מקרה, סניורה פסיכה ניגשת לעורך של הבלאקווד כדי לגלות ממנו את נוסחת ההצלחה של העיתון הזה, כדי ש ע.ש.י.ר.י.ם.ע.ו.ש.י.ם.ר.ו.ח. יוכלו להעתיק את הנוסחה המנצחת גם לביטאון התנועה שלהם, והוא מסביר לה את שיטות הכתיבה שלהם בפירוט.
קודם כל, הוא ממליץ מאוד לכתוב על "התחושות והסנסציות" – "אם יזדמן לך ביום מן הימים לטבוע או להיתלות, זִכרי להעלות על הכתב את הסנסציות שלך - עשר גיניאות בעד גיליון. אם חיבורים רבי–עוצמה את מבקשת, מרת זנוביה, הקפידי לדקדק בכל סנסציה."
" משעה שבררת לך נושא, עלייך לשקול את סגנון הסיפֵּר הרצוי לך. לבחירתך סגנונות שונים - הסגנון הדידאקטי, הסגנון המתלהב, הסגנון הענייני - כולם רווחים דיים. אך לאחרונה עלתה קרנו של הסגנון הלאקוני, הקצוץ; סגנון של משפטים קצרים. משהו מעין: אני הכי חטוף. אני הכי מחטיף. משפט קצר עם נקודה. עושה תמיד ת'עבודה.
"ויש גם הסגנון המרומם–המתאבך, המתפעל עד כלות הפְּעלים. כמה מטובי סופרינו מתנשאים בו עד שמי–שמים. מין הדין שהמילים יתערבלו כסביבון ויקרקשו כרעשן - צירוף סגולות אשר מפליא לתפוס את מקומה של משמעות. זהו הנָאֶה מכל הסגנונות היאים למחבר, שאצה לו הדרך לְהָגֵג."
" ומעל לכול, השתלמי באמנות הרמיזה: רִמְזי לכול - אל תטעני מאומה. אם את רואה לנכון לומר 'לחם וחמאה', בשום פנים אל תאמרי זאת במפורש. את רשאית לומר כל דבר אשר משיק ל'לחם וחמאה'. את זכאית לומר 'עוגת כוסמת', ואפילו להרחיק לכת עד כדי 'דייסת שיבולת שועל', אך אם ללחם וחמאה תכווני, הישמרי לנפשך, מרת פסיכה היקרה מאוד, ויהיה מה שיהיה, אל תאמרי 'לחם וחמאה'!"
הבטחתי לו שכל עוד רוח באפי לא אעלה מילים אלה על דל שפתַי."
אני יכול להמשיך עם עוד ציטוטים מסדנת הכתיב המאלפת הזו, אבל אני כבר מת מצחוק בשעה שאני מעלעל בסיפור שוב.. מאוד מאוד מומלץ.

"'מרת זנוביה היקרה,' אמר ודמעות עומדות בעיניו, 'האם יש דבר–מה נוסף שבכוחי לעשות כדי לקדם את הצלחתה של משימתך הנאצלת? תני לי ואחשוב! ייתכן שלא יעלה בידך להזדרז ו - ו - ולטבוע, או - להיחנק מעצם של תרנגולת, או - או להיתלות, - או - להינשך על ידֵי - אך רגע! עכשיו כשאני חושב על זה, יש צמד בולדוגים מצוינים מאוד בחצר - חבר'ה טובים, את יכולה לסמוך עלי - מופרעים והכול - בדיוק מה שחיפשת - הם יבלעו אותך עד האוזניים בתוך למטה מחמש דקות (קחי את השעון שלי!) - ותחשבי - רק תחשבי - אילו תחושות - אילו סנסציות! הנה! אני אומר - טום! - פיטר! - דיק - מה איתך, נבל! - שחרר את הכְּלָ – ' אך הואיל ואצה לי הדרך באמת–ובתמים, ולא נותר לי ולו רגע מיותר, נאלצתי להחיש את פרידתי, ובהתאם לזאת הסתלקתי בו–ברגע - וּמִנהגי חטוף - אני מודה - יותר מכפי שהנימוס היה סובל בעת אחרת."

וכעת אנחנו עוברים לסיפור הבא, הלא הוא הסיפור שגברת פסיכה זנוביה (איש מלבד אויביה אינו קורא לה סוּקי סנוֹבְּס) כתבה עם השיעורים שהיא למדה מהבלאקווד: "מצב ביש".

ב"מצב ביש" זנוביה מתארת לנו הרפתקה הרת גורל שהיא חווה בטיול באדינבורו, תוך שימוש מאלף בכל הטכניקות הספרותיות שתוארו לנו בסיפור הקודם. קורע מצחוק, כל מה שכתבתי על הסיפור הקודם נכון גם כאן.

אחרי שני הסיפורים האלו יש רצף גדול של סיפורים שעל כולם כבר כתבתי ("מסיכת המוות האדום, "החתול השחור", "חבית האמונטילדו", "ירידה למאלסטרום", "הלב המדובב", "גוצפרדע", "נפילת בית אשר", "ברניס", "ליגיאה" ו"הדיוקן הסגלגל".) עד שאנחנו מגיעים לסיפור "פון קמפלן ותגליתו", שלא היה באוסף הקודם שקראתי.

הסיפור הזה נכתב ביבשושיות על אודות תגלית אלכימאית של מדען בשם פון קמפלן, לכאורה בתור דיווח עיתונאי על פרשה חדשותית בעיצומה. המתרגם מוסיף הקשר חשוב, שבמציאות פון קמפלן היה גרמני ש"המציא" כמה עשרות שנים קודם לכן אוטומטון ששיחק שחמט והביס בסיוריו בעולם אנשים כמו נפוליאון ובנג'מין פרנקלין, אבל למעשה היה מדובר בהונאה ושחקן שחמט מחונן התחבא בתוך המכונה.
כלומר, הסיפור הזה נכתב כדי ללעוג לכל הפסודו-מדע והשרלטנים של ימיו של פו, אבל אני מצטער, לעומת הסאטירה הקורעת מצחוק שבשני הסיפורים הראשונים, הסיפור הזה לא הצחיק אותי בכלל. הוא כל כך יבש ושקוע בלהישמע כמו דיווח עיתונאי בנאלי, שהבדיחה לא מורגשת בשום שלב. זה לא מרגיש כמו פרודיה על טקסט רע, אלא פשוט טקסט רע.
לא בכדי זה מהסיפורים הכי פחות מפורסמים של פו בימינו. אין לסיפור הזה אפילו ערך בויקיפדיה, לעומת רוב סיפוריו של פו, ללמדכם עד כמה מעט מתעסקים בו בימינו.

בין "ויליאם וילסון" ו"הבור והמטוטלת", שכבר כתבתי עליהם, נמצא הסיפור המוזר ביותר של פו שקראתי עד כה; "כוחן של מילים".
זה לא בדיוק סיפור, זו יותר פואמה בפרוזה או הרהור פילוסופי בצורת דיאלוג.
בסיפור יש שתי רוחות, אגאטוס ואוינוס, ואנחנו נכנסים לאמצע שיחה פילוסופית ביניהן על היווצרות היקום, אושר, אלוהים, ואפקט הפרפר.
אה, וכל הנושאים הקלילים האלו מרוכזים בסיפור באורך של פחות מעשרה עמודים.
זה טקסט יפהפה ומרתק, מרגיש כמו פרגמנט מאיזו יצירה פילוסופית עתיקה נוסח "על טבע היקום" או פרמנידס.
"כי לא בידיעה טמון האושר, כי אם בקנייתה! הלָמד לעולם יהא מבורך לעולם, אך לְמוּד כל הדברים נתגשמה בו מארת שטן."
” אין חלומות במלכות השמיים - אך מלחשים במקומותינו כי אינסופיות החומר אין לה תכלית מלבד הנבעתם של מעיינות אינסוף, אשר במימיהם תוכל הנפש להרגיע את צימאונה לדעת, הצימאון שלא ירווה לעד - כי בהרווייתו יוטבע גרעין הנשמה. לפיכך חקור במופלא ממך, אוינוס רעי - חקור ושאל ואל תחשוש. בוא! נניח מאחור את זמרתן הרמה של הפליאדות, ונדאה מעם כס המלכות אל האפרים זרועי–הכוכבים אשר מעבר לאוריון, שם הערוגות יניבו, תחת נוריות וסיגליות, ופרחי אמנון–ותמר, שמשות משולשות בגודל ובצבע."
תענוג, פשוט תענוג.

הסיפור הבא, מֶצֶנגרשטיין, הוא הסיפור הראשון של פו שפורסם, וככזה הוא לא מהגדולים שלו.
בעיקרון יש כאן סיפור גותי קצר על נבואה והתגשמותה בהונגריה של ימי הביניים. כתוב היטב, אבל אני לא מרגיש שיש כאן את הערך המוסף שיש בסיפורים הגדולים באמת של פו.
שלא תבינו לא נכון, גם סיפור מהפחות גדולים של פו הוא כמה רמות מעל רוב הסופרים, אבל אני התרגלתי כבר ליצירות טובות בהרבה מהאמן המחונן הזה, שיצירת נעורים לא מסוגלת לתפוס מקום ביניהן.

לאחר מכן יש לנו את "האיש שנתן את כל – כולו", שהוא פרודיה קורעת מצחוק על מאצ'ואיזם צבאי וחברה גבוהה.
המספר פוגש באיש צבא מכובד באירוע חברתי, מתפעם מההופעה החיצונית הגברית שלו, ומתחיל לחקור אנשים על הגנרל הזה ומה שהופך אותו לכל כך נערץ ומרשים בעיני כולם.
אני לא אפרט יותר מדי כדי לא להרוס את העלילה הבאמת מפתיעה וייחודית כאן..
חריף מאוד ורלוונטי מאוד לחברה מיליטריסטית (לטוב ולרע) כמו ישראל.
"רעמתו היתה מכבדת את ברוטוס בעטרת שיער שאין כמותה לברק ולשפע. שערו היה שחור כפחם, וכזה היה גם הצבע, או שמא מוטב האין–צבע, של שפמותיו הנעלות על כל דמיון. הן תרגיש בי, שאיני יכול לדבר באחרונות מבלי להתלהב; לא אגזים אם אומר, כי היה זה צמד השפמות הנאה ביותר תחת השמש. כך או כך, הן הקיפו, ופעמים האפילו קמעא, פה שאין על עפר מושלו."

הסיפור האחרון באוסף הוא "העובדות במקרהו של מר ולדֶמאר", והוא פשוט פו הגותי והאימתי בשיאו.
סיפור מצמרר על מהפנט שמנסה לבדוק מה קורה אם מהפנטים בן אדם על ערש מותו, וחבר גוסס שלו מתנדב שהניסוי ייערך עליו.
פו נכנס כאן לפרטים גרפיים להחריד, עד כדי כך שמבחינתי אפשר לקרוא לזה יצירת האימה הגופנית הראשונה בהיסטוריה (אלא אם אגלה שהיה מישהו שעשה את זה לפניו, ואני בספק).
הסיפור הזה הוא משהו שדיוויד קרוננברג צריך לעבד לסרט קולנוע מבחינתי..
אגב, מתברר שבזמנו של פו המון קוראים היו בטוחים שזה תיאור עובדתי של אירוע שקרה, והוא היה צריך שוב ושוב להשיב למכתבים של אנשים שמדובר ביצירה ספרותית.

הספר מסתיים במאמר ארוך ולא מעניין במיוחד על "הבור והמטוטלת", פרי עטו של המתרגם. ניתוח מהסוג שנועד בעיקר לשטוח את בקיאותו של המנתח במונחים ארוכים בלטינית ובשמות של פילוסופים.

סה"כ ספר מצוין שבחירת הסיפורים בו טובה. אבל היי, זה פו, נראה לי שקשה לטעות איתו..

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על מצב ביש וסיפורי אימה אחרים