הביקורת נכתבה ביום חמישי, 24 ביולי, 2025
ע"י המורה יעלה
ע"י המורה יעלה
זאת כנראה הגרסה המוכרת ביותר למי שגדל בשנות התשעים, עם האיורים היפיפיים של ליאת בנימיני אריאל.
ראיתי את הספר בספרייה היישובית שהוקמה בתחנת ההסעות, וגל של נוסטלגיה פרץ פתאום, הייתי חייבת לדעת האם אני זוכרת נכון את הסיפור.
מה שלא זכרתי הוא שבעצם יש כאן שלושה סיפורים, המפורסם מבניהם הוא כאמור "חנה'לה ושמלת השבת.
לא יודעת אם מישהו באמת לא מכיר, אבל ליתר ביטחון, זהו סיפור על ילדה שקיבלה שמלה לבנה ויחד איתה הגיע איסור ללכלך אותה.
הילדה עמדה בפיתויים להתנהל כרגיל כביום חול, והיא עמדה גם בכל ההפצרות מבחוץ - של כל חבריה ההולכים על ארבע - לשחק איתה.
אך אחרי כל האימונים האלה באמירת "לא" - היא לא יכלה לסרב לעזור לאיש זקן שעליו לשאת שק פחמים - אחרת לא יוכל להגיע לביתו בשבת והערב כבר ירד.
השמלה האהובה מתלכלכת - ונשאלת השאלה בין חנה'לה לבין עצמה - האם שווה להיות אלטרואיסטית?
או במילותיה של ילדה: "האם היה כדאי לעזור לאיש הזקן ולהעמיד את עצמי במצב כזה?"
הילדים של היום, בעידן הזמנת הבגדים ברשת, אולי לא יבינו - אך מן הסתם באותה תקופה שבה מתרחשת עלילת הסיפור - לא הייתה שום אופציה זמינה לה של בגדים בהחלפה, אז זה אומר בפועל שאם לא יקרה נס והירח ינקד לה את השמלה בנקודות אור - זה אומר מבחינתה מעכשיו לשבת מול כולם עם השמלה המוכתמת ולהתבייש עד להודעה חדשה.
מניסיוני - זה קצת דומה לחוויה של חרם, להיות תמיד שונה ולא לטובה.
לא מפתיע אותי אם כן שהתחברתי לסיפור, ואפילו מאוד.
כשהתחלתי להעביר שיעורי הוראה ליסודי כ"פרח הוראה" (התלמדות איך עובדים עם ילדים בכיתות כמורה למוזיקה, שעליה לארגן גם פעילויות ואירועים חברתיים לתלמידות) החלטתי לכתוב הצגה שבה ישחקו בנות כיתה ג'. תיכננתי שנמחיז את חנה'לה, את הכבשים והעיזות, ואת שאר הפיתויים שעומדים בדרכה של ילדה תמימה להגיע הביתה בשלום עם שמלה יפה ונקייה איתה יצאה מהבית.
בבית הספר היסודי בירושלים עשינו את ה"עבודה מעשית" - נקבע יום שבו התכנסו כל תלמידות בית הספר בלובי,
וכל צמד מתלמדות קיבל כיתה. אנחנו עבדנו עם התלמידות שלנו על הפעילות - שכוללת הכנה שלהן, בנות ג' - להופיע מול כלל התלמידות.
עבדתי על הפרויקט עם תלמידה נוספת, יעלי. הדבר הראשון שקפץ לי לראש זה הספר חנה'לה ושמלת השבת. אולי זה גם נבע מתוך סטיגמה, זו הייתה תקופה די ראשונית שלי כדתייה, ולימדנו בבית ספר דתי, חשבתי שזה בדיוק מה שיעניין אותן. ישר עיבדתי את זה בסגנון שחשבתי שיעניין את הכיתה הספציפית, ויהיה מתאים להציג אותו מול כלל בית הספר.
אך יעלי, שבאה מבית דתי ושקיבלה את התסריט שלי - כבר הבינה שזה לא מה שיעניין ילדות די מופרעות בכיתה ג'. היינו צריכות לפעול עם מה שיש בשטח.
מזה למדתי את השיעור אולי הכי חשוב בחינוך - צריך לקרוא את הסיטואציה.
כתבתי תסריט שהיה בעצם עיבוד של הספר הזה כפי שזכרתי אותו, כבת מושב - עם עיזות וכבשים שבאות ללכלך אותך ואת צריכה להתחמק מהם עם בגדי השבת שלך.
אבל הילדות העירוניות של ירושלים כנראה חוו את זה בצורה אחרת. או שסתם רצו "לפוצץ" את השיעור.
זכורה לי הילדה היחידה, זו ששיחקה את הכבשה בסיפור. הייתי כל-כך משקיענית שהכנתי להן תחפושות של כל החיות... היא היחידה שהסכימה לחבוש את הכובע שהכנו וזחלה על ארבע כאילו היא ב"הבימה".
הבנות האחרות סירבו להיכנס לדמויות שכתבתי בהתחלה - ויעלי ואני היינו צריכות להחליף את הפרות, הכבשים והעיזות -ל"חברות של חנה'לה".
ואם זה לא מספיק לראות את חזוני האומנותי יורד לטמיון - כשעלו להופיע הן לא נכנסו לתפקיד!
ציפיתי שאם כבר הלכתי לקראתכן נראה את ערך החברות - חברות באמת מנסות לעשות פעילויות של יום יום שעלולות ללכלך - כמו קפיצה בשלוליות או מה שילדות בכיתה ג' אוהבות לעשות...
אבל אחת אחרי השנייה הן עלו, התחברו לחבורות של שלוש ארבע בנות, וקראו ביחד את התפקיד בצורה יבשה ולא אמינה.
בשביל שהן בכלל יסכימו לעלות לבמה, עשינו קו מחיקה על כל תפקידי החיות והחלפנו את כל הטקסט.
למשל -
דמות: "חברות של חנה'לה"
טקסט: "בואי חנה'לה, בואי לשחק איתנו!"
איך לא לקחו אותי לכתוב סדרה לכאן 11?
לזכותן ייאמר שהן התרגשו מלהיות על במה כמו כל ילדה בכיתה ג' ואפילו קצת התביישו.
אבל בסיום הרגשתי מותשת. הרגשתי שיש כאן בנות שעשו את המינימום הדרוש להצגה, ואחר כך הפריעו לבנות מכיתות אחרות - שעלו לבמה לאחר שהמופרעות מכיתה ג' סיימו את ההופעה של הכיתה שלהן...
אבל בזמן שיעלי ואני היינו עסוקות בלגעור בבנות הכיתה שאשכרה השקיעו מאמצים בלהרוס לאחרות - הילדה הזו ששיחקה את הכבשה אמרה לנו בסיום הפעילות: "תבואו עוד, היה כיף!"
שיקרנו לה שנבוא, כי כיתות ג' לא היו בתחום החובה לעבודה מעשית, וממש לא השתוקקנו לחזור לשם.
האם השקר הזה היה מעשה טוב או רע?
לאלוהים ולחנה'לה הפתרונים.
3 קוראים אהבו את הביקורת
3 הקוראים שאהבו את הביקורת
