ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שישי, 11 ביולי, 2025
ע"י roeilamar
ע"י roeilamar
"גם בנסיבות המוזרות שהייתי נתון בהן, ההתלבטות הזאת עתיקה ורגילה כימי האדם; כמעט אותם הגורמים והחששות מכריעים את גורלו של כל מתפתה ורועד; ולי קרה, מה שקורה לרוב כה גדול של בני־אדם, שבחרתי בצד הטוב יותר אך כוחי לא עמד לדבוק בו."
את העלילה כל בר דעת מכיר בקווים כלליים לכל הפחות, אז נשאלת השאלה שקיימת לגבי כל יצירה תרבותית שזכתה להשפעה רבה כל כך שהיא נספגה במחזור הדם התרבותי והגנום שלה התגלגל במשך מאות שנים ליצירות רבות אחרות; האם היצירה עצמה בתור יצירה, נקייה מהשיח על "השפעה" או "חשיבות", מעוררת רגשית את הקורא נטו בתור עבודת אמנות?
אז לגבי הספר הזה, התשובה מעורבת.
מצד אחד, הקונספט שהיצירה הזו היא החלוצה שלו אכן נחקר באופן יותר מעמיק ונרחב ביצירות מאוחרות יותר (שגם זכו לא מעט לתוספת משקל בזכות הפסיכואנליטיקה של פרויד ויונג, שבזמן שהסיפור הזה נכתב לא הייתה שם כדי להתוות את ההבנה), אבל זו עדיין יצירה אפקטיבית בדיון שהיא מעוררת, במידת מה בגלל הפשטות היחסית של הסיפור הזה. באחרית הדבר המתרגמת משווה את הסיפור הזה לטרגדיה יוונית עתיקה, ואני חושב שזו השוואה נהדרת.
הסיפור הזה ממחיש במינימליות קונספט עמוק ומורכב מאוד, כפי שהטרגדיות היווניות עשו בשעתן. יש עוצמה מסוימת שבאה לידי ביטוי בפשטות.
אפילו שהסיום של היצירה ידוע מראש, המסע אליו היה די מעניין, עם תיאורים קודרים של לונדון הוויקטוריאנית, והיעדר "שומנים" בסיפור. מה שלא נחוץ לעלילה הפשוטה הזו פשוט לא נוכח כאן.
מהצד השני, אי אפשר להתעלם מהמגושמות של חלקים בעלילה, ומה"צניעות" היחסית בה רשעותו של הייד מוצגת לעומת מה שאנחנו כקוראים מודרניים רגילים אליו.
התמימות הוויקטוריאנית שמאפיינת חלק מהספר הזה דורשת קפיצות אמון מהקורא המודרני כדי לקחת ברצינות. ואכן, המהות העיקרית של הספר הזה, כך נדמה לי לאחר אחרית דבר קצרה ומופתית מאת המתרגמת, שמנתחת את משמעות היצירה ותרמה בדיעבד לחוויית הקריאה שלי וההבנה, היא ביקורת על החברה הוויקטוריאנית.
אני לא יודע עד כמה כל מאפייני הביקורת האלו רלוונטיים היום, כשיש קוד חברתי הרבה פחות תובעני כלפי בני אדם, יש אפילו שיגידו שאנחנו נמצאים בקיצוניות שנייה, ואני לא לגמרי אחלוק עליהם, לפחות במקרים מסוימים.
בכל מקרה, זו קריאה מומלצת, ולו רק בזכות הפרק האחרון המופתי והמחשבות שעולות על מקומו של הרוע בטבע האדם והדרכים להתמודד איתו, תוך אזהרה מהדחקה ושאיפה בלתי אפשרית לשלמות, שדווקא הן-הן יכולות להגביר את הרוע הלא מבוטא.
"אתה שואל שאלה, וזה כמו לדרדר אבן. אתה יושב לך בשקט על ראש גבעה; והאבן יוצאת לדרכה, מדרדת אחרות; ומיד איזה זקן נעים־הליכות (האחרון שהיית מעלה בדעתך) חוטף חבטה כראשו בגינה האחורית של ביתו והמשפחה צריכה להחליף את שמה. לא, אדוני, עשיתי לי חוק: ככל שהעניין משונה יותר, כן שואל אני פחות."
4 חלש.
6 קוראים אהבו את הביקורת
6 הקוראים שאהבו את הביקורת
