ביקורת ספרותית על קרמִילה מאת ג'וזף שרידן לה פאנו
ספר טוב

---

"יקרה לי מכול, ליבך הקטן נפגע; אל תחשביני לאכזרית על שאני מצייתת לחוק הכל-יכול של חוזקי וחולשתי; אם נפגע ליבך היקר, ליבי הפרוע שותת דם עימו. בשכרון החושים של השפלתי הכבירה אני חיה בחייך החמימים; ואת תמותי - תמותי במתיקות - אל תוך חיי. אין זה תלוי בי; כשם שאני מתקרבת אלייך, גם את, בבוא העת, תתקרבי אל אחרים, ותחווי את שכרון החושים שבאכזריות הזאת, שהוא גם אהבה; ולכן, לפי שעה, אל תבקשי לדעת יותר עליי ועל כל השייך לי, אלא בטחי בי בכל כוחך לאהוב."

נערה צעירה (לאורה) חיה בטירה אוסטרית מבודדת עם אביה הקשיש, כאשר בדידותה נפוגה באירוע מוזר בו כרכרה מתהפכת על יד טירתה, ומתוכה יוצאות שתי נשים, האחת מבוגרת והשנייה צעירה. הצעירה פצועה, והמבוגרת מציגה את עצמה בתור אמה של הנערה ומפצירה באבא של לאורה לקבל את הנערה לטירתם לשלושה חודשים, כי היא נמצאת במסע דחוף והרה גורל, והיא לא תוכל לדאוג לבריאותה של הנערה במהלכו.
תחת השפעת הסצנה המוזרה ומעין יופי על טבעי של הנערה הפצועה הוא מסכים, והנערה, קרמילה, מפתחת קשר עמוק וארוטי עם לאורה הבודדת והצמאה לדמות נשית בחייה. כל זאת על רקע אווירה גותית מהפנטת, שילוב של דחייה ומשיכה עצומה בו זמנית אל קרמילה, ואירועים מוזרים..

העלילה, כפי שאתם מבינים, היא יחסית פשוטה וברורה, אבל בתור נובלה קצרה (156 עמודים בהוצאה העברית כולל הקדמה) זה לא מרגיש לעוס ובנאלי.
המאפיין הכי טוב של הספר הזה הוא יכולת הכתיבה האירוטית - אימתית של לה פאנו, שמתורגמת נהדר. היו רגעים במהלך הקריאה שפשוט הרגשתי את הלב שלי בתוך החזה, ותחושת לחץ מבעבעת בין הצלעות. גם כשאני כותב את זה, אני מרגיש את התחושה הזו. חשוב לציין שאני מאוד אוהב אימה על כל גווניה; במוזיקה, בקולנוע, בציור, ובסיפורת, ואני למוד הרבה יצירות אימה, אז אני מעז לטעון שאם יצירת אימה גורמת אצלי לסנסציה של התרגשות, זו יצירת אימה שתהיה איכותית בעיני רוב האנשים.
השילוב בין ארוטיקה לבין מוות וסכנה הוא שילוב שמהפנט את בני האדם מאז ראשית האנושות וכנראה עוד לפני שהיינו הומו ספיאנס, והספר הזה משתמש באופן מאלף באימה כדי להעצים את הארוטיקה ובארוטיקה כדי להעצים את האימה. וכל זאת על אף שהעלילה ברורה מראש ולא מורכבת.

"ואולם, דומני, בחייהם של הכול מתרחשות סצנות גדושות רגש, כאלה שבהן נעורות תשוקותינו באופן הפרוע והנורא ביותר, תשוקות שדווקא הן מכולן הזכורות באורח המטושטש והעמום ביותר.
לעיתים, לאחר שעה של אדישות, הייתה בת לווייתי המוזרה והיפהפייה נוטלת את ידי ולוחצת אותה בחיבה שוב ושוב; וכל אותה עת מסמיקה ברוך, נועצת בפניי מבט בעיניים עורגות ובוערות, ונשימתה חפוזה כל כך עד כי, עם כל שאיפה סוערת, התרוממה שמלתה וצנחה. הדבר דמה ללהט אוהב, והביך אותי; הוא היה מאוס ועם זאת רב עוצמה; ובעיניים שטופות תאווה הייתה מאמצת אותי אליה, ושפתיה נעו על פני לחיי בנשיקות; והייתה לוחשת, כמעט ביבבה: 'את שלי, את תהיי שלי, את ואני אחת לנצח.' ואז הייתה משליכה את גופה לאחור בכיסאה, כשידיה הקטנות מליטות את עיניה, ומותירה אותי רועדת."

כמובן שאפשר לנתח את הארוטיקה הלסבית החתרנית המתוארת כאן בין שתי נשים שבריאותן מתוארת כרופפת אל מול הפטריארכיה הויקטוריאנית שבה היצירה נכתבה, והציפיות החברתיות המדכאות את היצר המיני הנשי, ואני חושב שהיצירה די דורשת ניתוח כזה.
בהקדמה (שאני ממליץ לקרוא דווקאא לאחר שתקראו את הנובלה, כי משום מה בוחרים לספיילר את כל הנובלה בהקדמה ולנתח אותה.. זו אחרית דבר, לא הקדמה) יש מידע על חייו של לה פאנו, ובין השאר על אישתו שסבלה מ"היסטריה", המחלה שכל אישה ויקטוריאנית נועדה להיות מאובחנת בה, נפטרה לאחר טיפול רב והשאירה את לה פאנו הרוס לחלוטין. ברור לכל בר דעת שיש בנובלה הזו השפעה מהמצב של אישתו המנוחה, בעיקר כשמתואר בהקדמה שלה פאנו נהג לרשום לעצמו את הסיוטים של אישתו למען שימוש ספרותי בהם, וב"קרמילה" יש שימוש רב בסיוטים וחלומות לרגעי מפתח ביצירה.

את הספר הזה אני קראתי בשקיקה בשתי ישיבות, שהופרעו באמצע רק בגלל הדבר המעצבן הזה שנקרא עבודה, ובלעדיו כנראה הייתי קורא את הכל בישיבה אחת. אז כן, אני מאוכזב במידת מה מהעלילה הדי ישירה והברורה, אבל אי אפשר להכחיש שגם עליי, כמו על לאורה, הקסם של קרמילה פעל היטב.
כמו הדמות שנותנת לספר את שמה, גם היצירה הזו ארוטית להחריד, פראית, אלימה באופן מענג, מתהדרת בערפל וכתמים מופשטים של חלומות ונוף, ותופסת את הקורא אחיזת חנק מענגת.
למרבה הצער, זה הספר היחיד של לה פאנו שתורגם לעברית. אני מאוד מקווה שאקרא בקרוב יצירות גותיות אחרות שלו בשפת המקור, ואני גם מקווה שהוצאות ארצנו הקטנה ירימו את הכפפה וינגישו עוד מהגותיקה המשובחת הזו לקורא העברי.

"אבל למות כפי שיכולים אוהבים למות - למות יחד, למען יוכלו לחיות יחד.
נערות הן זחלים כל עוד הן חיות בעולם, וסופן להיות פרפרים עם בוא הקיץ; אך לפי שעה הן בבחינת דֶרֶן או זחל, הלא תביני - כל אחת עם הנטיות, הצרכים והמבנה המיוחדים לה."

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על קרמִילה