ביקורת ספרותית על צלילי הקשת מאת אורלי גינוסר

---

"ואיך נראית הקשת? לואיז שואלת,
עגולה, שטוחה או משושה?
חלקה שקופה או מחוספסת?
כיוון שהקשת חצי עגולה, משיבה סבתה
יש עליה רבבות מקומות ישיבה
למעלה קרוב לשחקים ולמטה בין ערוגות הפרחים"

קטע מהספר "צלילי הקשת" שמאוד התחברתי אליו.
את הספר כתבה סופרת מוכשרת מאוד בשם אורלי גינוסר, בהשראת סיפורה של בתה רוני גינוסר - אוטיסטית מסוג סוואנט.
סוואנט הם אוטיסטים שנמצאים על הקשת האוטיסטית אך בניגוד לאוטיסטים בתפקוד נמוך - הם בעלי כישרון ואפילו גאונות בתחום מסוים, אך אותה גאונות מגיעה יחד עם "קצרים" מסוימים בתקשורת עם אחרים.

רוני השתתפה בצעירותה בתוכנית כוכב נולד, והדהימה בכישרון השירה שלה את כל השופטים...
לכן לא מפתיע שהסופרת בחרה להשתמש בכפל המשמעות - הקשת האוטיסטית יחד עם קשת לנגינה, המאוירת להפליא באיוריה הצבעוניים והמסתוריים של מגלי אואיקה פרז

הסיפור מתאר רצון חזק ולעיתים מאכזב ונואש להבין את התקשורת מסביבנו, ותוהה האם לכל אחד יש שפה שונה בעצם?
האם לראות כאוטיסטית את כולם מתקשרים בקלות זו המציאות?
או שהעולם הרגיל, השגרתי, המכונה פה קצת בהתנשאות "הנוירוטיפיקלי" -
הוא בעצם עולם נטול תקווה, המלא בשחץ, בבטלנות, ובגאווה פסולה?

הגישה המובאת בספר מעט רוחנית, ונוטה להסתכל על אוטיזם כמתנה או ככלי להתעוררות עבור הנוירוטיפיקליים, שהגיע הזמן לעבור לעולם מלא חמלה.
יהיו מי שאולי פחות יתחברו לכך...
אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שלכל אוטיסט עולם פנימי עשיר,
לפעמים לא פחות מהעולם הרגיל.
כשאנו מוצאים דרכים לתקשר גם עם השונה
קל לנו יותר לקבל את הרעיון שהוא שווה לנו.

ואולי הנוירוטיפיקליים הם בכלל אלא שמסתגרים מפני האוטיסטים?
נקודה למחשבה.

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על צלילי הקשת