לא עפתי על הספר הזה כמו שרציתי, למרות שאין לי שום דבר שלילי במיוחד להגיד עליו, זה עדיין ברור מה אני מרגישה, "פרווה".
יש לי שתי סיבות ללמה אני לא נותנת לספר הזה דירוג שהוא גבוה משלושה כוכבים.
אבל לפני זה, אני רוצה לציין שאני קוראת אינטואיטיבית, כלומר אני בדרך כלל יודעת לבחור ספרים שאני אוהבת ואני לעיתים נדירות מתאכזבת מספרים.
הספר הזה לא איכזב אותי, כי פשוט לא הצלחתי לפתח ציפייה גבוהה, אינטואיטיבית הרגשתי שאני לא הולכת להתאהב בו.
אבל החלטתי לקרוא אותו בכל מקרה, כי כרגע יש לו ממוצע דירוג של 4.6 באתר עברית, והייתי צריכה לדאוג שיהיו לי אופציות לקריאה מהספרייה כי אני מעדיפה לא לקרוא מהספרייה האישית שלי, כדי שיהיה לי מה לקרוא במצבים שבהם אני נתקעת בלי משהו לקרוא מהספרייה.
בכל אופן, אז הספר כתוב בגוף ראשון ורק מנקודת המבט של הדמות הנשית הראשית שלנו, ששמה הוא... רגע אני בטוחה שיש לי את זה... לא נורה, אה - קלמי (קלמנטיין).
אז קלמי חווה פרידה, והספר הזה מתחיל כשהיא עם האחיות שלה, מספרת להן על מה שקרה ועל המצב המחורבן שבו היא נמצאת.
החבר שלה עזב אותה בשביל מישהי אחרת, לקח את כל הרהיטים שעליהם הוא שילם מה שהשאיר אותה בדירה כמעט לגמרי ריקה, וגם לקח את החתול איתו.
יש משהו מוזר בספר הזה, ובדיעבד אחרי שסיימתי לקרוא אותו וגיליתי שהסופרת, לורה ווד, כתבה ספרי נוער לפני, הבנתי שמבחינתי - היו אלמנטים בספר הזה שהרגישו לי יותר מדי קלילים, במובן שמתאים לנוער.
ואני מתייחסת אל זה בשלב זה של הביקורת, כי יש משהו שקורה ממש בהתחלה של הספר, שהרגיש לי קצת מוזר.
זאת ממש הסצנה הפותחת, ליל האחות הקטנה מבין השלוש (כולן באותו גיל כי הן נולדו לשלוש אימהות שונות), דופקת על הדלת של הדירה של קלמי, ממש לפני שהן עומדות לדבר על המצב של קלמי, ובידה ציפור שהיא ללא ספק מתה.
אבל ליל בכל זאת שואלת אם אפשר לעשות הנשמה מפה לפה, מישהי עונה משהו כמו "את מתכוונת ממקור למקור?", וליל ללא ספק מחוברת לציפור הזאת.
מכיוון שאנחנו בתוך הראש של קלמי אנחנו כבר מבינים שליל היא אדם רגשני, וקלמי חוששת שהן ימצאו את עצמן עושות הלוויה לציפור הלא מוכרת הזאת שליל דרסה, בחצר האחורית שלה.
וזה מאוד קליל, אולי אפילו מצחיק, אבל כבר בנקודה הזאת של הסיפור הרגשתי שמשהו קצת מוגזם לי מדי בעיצוב הדמויות ובאופי שניתן להן.
כאילו הסופרת ממש מתאמצת להבהיר לקורא: "זאת ליל הקטנה המוזרה והרגשנית", "זאת סרינה האחות הגדולה והאחראית והצינית", "זאת קלמי המתוסבכת ופגומה רגשית".
וכאילו, כמובן שלעקוב אחרי האחות המתוסבכת ופגומה רגשית - זאת הבחירה הכי טובה! אבל למה... למה להציג את זה ככה?
זה פשוט נעשה בצורה שקופה מדי לטעמי, שמתאימה לספרות נוער, להחצין את השוני בין הדמויות ומה מייחד אותן, בצורה מאוד שיטחית.
אני אפילו נזכרת בדברים שהיו בעמודים האחרונים של הספר שאחת האחיות אומרת משהו כמו: "סרינה זה כל כך את!", וכן, זה היה מאוד "הדמות" של סרינה, אבל לא הרגשתי שיש פה גרעין של אדם אמיתי.
אז אמרתי לכם את הסיבה הראשונה ללמה אני נותנת לספר הזה שלושה כוכבים, אבל למקרה שזה לא היה ברור - זה כי הוא נקרא כמו ספרות נוער.
עכשיו אפשר לחזור לדבר על העלילה.
אז בוא נקצר, איכשהו האחיות מטילות כישוף, הן מקללות את האקס ומבקשות שלוש משאלות עבור קלמי.
כל החמישים עמודים הראשונים של הספר לי באופן אישי הרגישו מאוד ריקים מקסם או אופי, זה היה בעיקר פשוט להכיר את האחיות ואת המצב ואז גם את הקונספט המוזר של הטלת כישוף.
שאגב - הטלת הכישוף אפילו לא שיחקה פה תפקיד מעניין, המשאלות פשוט התגשמו וזהו.
לא היה כאן איזה משהו מיסטי מגניב.
והן כולן, בנות 32, שזה עוד משהו שהרגיש לי מוזר בספר הזה לפעמים.
אז הן מטילות את הכישוף, קלמי מבקשת עבור עצמה עבודה שהיא אוהבת, ליל מבקשת עבורה נפש תאומה, וסרינה מבקשת עבורה סקס לוהט.
הקטע של הסטוץ קורה, וזה מוזר לקלמי כי היא הכי לא הטיפוס שיעשה את זה, ואז היא מוצאת את עצמה עובדת עם האדם שאיתו היא שכבה ולא תיכננה לראות שוב.
ת'יאו היה חמוד, אבל בקטע של ילד גבר.
ושוב, הקטע של הגיל הרגיש לי מוזר כי הוא אמור להיות קרוב לגיל 40, אבל היה בו משהו נערי ומקסים שאני לא בטוחה שיעבוד עבור שאר הקוראות, כמו שזה עבד עבורי.
כי אני אדם ילדותי, אז כשאני רואה גבר שאמור להיות איפשהו בחצי השני של שנות השלושים שלו, מתנהג בצורה "ילדותית" אבל במובן חיובי, עם התרגשות והומור של אדם עם רוח צעירה - אני פשוט מרגישה בבית, אני פשוט מרגישה שאני עם אדם שמרגיש בנוח להיות מי שהוא.
אז ללא ספק, אהבתי את ת'יאו.
אבל אני עדיין חושבת שבאופן כללי, כל הדמויות כאן די שיטחיות.
כל הקטע של העלילה ואיך שהיא נפתרה, הרגיש מאוד קליל וקל, בקטע של ספרות נוער.
אפשר להגיד שאולי היה פה סמאט, אבל לא ברמה יוצאת דופן, אולי אפילו בכלל כי לא היה פה משהו גרפי.
הסופרת הצליחה לתאר מתח מיני בצורה צנועה שמחמיאה לספר, היא התמקדה בקטע של המשיכה המינית והורדת הבגדים, ודילגה על האקט עצמו.
אני חושבת שהספר הזה היה יכול להיחשב "פרוזה", אם הוא לא היה מרגיש כל כך שיטחי באיך שהוא הוגש לקורא.
כי כן יש פה דברים שאפשר היה להעמיק בהם, ודבר אחד ספציפי שממש אהבתי כאן, זה ששתי הדמויות הולכות לפסיכולוג.
אני חושבת שהספר הזה הציג את זה שקלמי נפגשת עם פסיכולוג בצורה מאוד חיובית, ואז כשקראתי שגם ת'יאו נפגש עם פסיכולוג, פשוט הרגשתי טוב כי באופן כללי - הספר הזה מאוד חיובי במסרים שלו.
כאילו, נכון שיש רומנים שיש בהם מסרים מאוד בעיתיים, בנושאים כמו: אלימות, הסכמה וגיל?
אז כאן, ההפך.
כי יש כאן המון ייצוג ונושאים שההתמודדות איתם נעשתה בצורה חיובית, וזה לא ממש הרשים אותי, כי זה לא היה משהו מורכב מדי שהספר עשה - אבל לזכות הספר, יכולתי לזהות שהוא לא התאמץ להיות חיובי, הוא פשוט היה כזה.
אנחנו פשוט במקרה מגלים שהדמות הראשית לובשת אקסטרה לארג', ושהיא לא בחורה רזה, אבל המשקל שלה לא הופך לעניין מרכזי בסיפור - וזה המסר החיובי בעצם, שאפשר לכתוב ספרים על אישה שמנה מבלי שכל הספר יעסוק בגוף שלה.
אבל אני חייבת להגיד... הייתי מבולבלת גם לגבי זה, כי התקשיתי לדמיין את איך שהיא נראית ואני חושבת שספציפית ברומנים אני רוצה להיות מסוגלת לדמיין את הדמויות כמו שצריך.
ובכל אופן, הכריכה לא עוזרת.
קלמי היא אישה מלאה, ויש דגש על זה בספר, והיא גם ג'ינג'ית, ואם ת'יאו היה מסוגל להרים אותה על הכתף שלו, הוא ללא ספק לא בעל גוף או גובה ממוצע.
אז הייתי שמחה לכריכה שיותר מתאימה לוייב של הדמויות ולאיך שהם באמת מתוארים בספר.
אז עכשיו מה שאהבתי בספר.
אהבתי את ת'יאו ואת הילדותיות שלו, אהבתי את זה ששניהם נפגשים עם פסיכולוג ושיש להם שיח מאוד בריא זה עם זו.
ת'יאו מאוד ישיר בצורת התקשורת שלו אבל הוא גם מאוד מתחשב, הוא כאילו, כמו שאמרתי על הספר ועל כך שיש בו הרבה מסרים חיוביים - אז הוא פשוט דמות גברית חיובית שיודעת איך לתקשר!
וזה לא מובן מאליו!
ותתפלאו, אבל זה אפילו קשה לגרום לזה להיראות אמין לפעמים, שגבר יכול אשכרה לתקשר עם אישה בצורה שמונעת אי הבנות.
אהבתי את הסוף ואיך שהוא נכתב, בדרך כלל ברומנים תמיד יש איזושהי סצנה שבה אחת מהדמויות מנסה להציל את המצב, וגורמת לכל הדבר הזה להרגיש יותר דרמטי ממה שהוא.
וגם כאן היה משהו כזה - אבל אני חושבת שהייתה פה יותר מודעות לכך שהדמות רוצה לעשות מחווה רומנטית דרמטית.
שהדמות רוצה לעשות משהו כזה, עבור האדם שהיא אוהבת.
וזה היה חמוד.
אז נתתי לכם סיבה אחת ללמה שלושה כוכבים, כי יש פה יותר מדי וייב של ספר נוער.
הסיבה השנייה היא, כי הגעתי לשלב שקראתי כבר חצי מהספר, ולא הרגשתי דחף לסיים אותו, פשוט המשכתי לקרוא אותו לאט.
זה משהו שמאוד חשוב לי, אתם תראו אותי מעניקה דירוג של ארבעה כוכבים לספר שהוא ללא ספק רק שלושה כוכבים כשחושבים על זה חזק, רק על בסיס חווית קריאה שבה פשוט ישבתי על הספה וקראתי את הספר מהתחלה ועד הסוף, בהנאה.
כאן לא היה לי את זה, אפילו כשהייתי מאה עמודים מהסוף, לא נשאבתי לסיפור מספיק כדי לרצות לסיים אותו כמה שיותר מהר.
הייתי בסדר עם להתעכב, הייתי בסדר עם לקרוא פרק פה ופרק שם באמצע שבוע, ולהתקדם לאט.
אז אני נותנת רק שלושה כוכבים, אבל שלא יהיה לכם ספק, הספר כתוב טוב.
הוא אפילו הצחיק אותי, הדיאלוגים בהחלט כתובים היטב.
זה פשוט - לא תפס אותי כמו שאר הרומנים שקראתי, היו פה נושאים רגשיים שלא גרמו לי להרגיש הרבה, והדמויות עצמן - היו בסדר, אבל לא התחברתי בצורה מיוחדת.
אז באופן אישי, למרות שאני מרגישה חיובית לגבי הספר והחוויה שלי איתו... מרגיש לי שמשהו פה קצת פיספס אותי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
