ביקורת ספרותית על על הפטפטנות - זמן לפילוסופיה # מאת פלוטרכוס
ספר טוב

---

חיבור קצרצר ומקסים של פלוטרכוס, שכשמו כן הוא, עוסק בפטפטנות על השלכותיה השליליות ודרכי ריפוי מוצעות.
פלוטרכוס ממלא את החיבור בציטוטים מהוגים קודמים לו, מביא ציטטות מהומרוס כחיזוקים לדבריו, ומתבל את כל הטענות שלו באנקדוטות שונות ומשונות על פטפטנות ונזקיה; מאיכר שאירח מלך בבריחתו מקרב כושל, אבל לא התאפק ואמר לו "יחי אדוני המלך" וכך מצא את מותו, דרך סנטור רומי שאשתו שאלה אותו על מה הסנאט מתייעץ בלי הפסקה בימים האחרונים, הוא אמר לה שעל ציפור שראו עפה עם מגן וחנית והשביע אותה לא לספר על כך, יצא לפורום, ועד שהגיע השמועה כבר באה לפניו..

ספר מאוד מצחיק, שמראה שלא הרבה השתנה בטבע האדם מאז ועד היום. בייחוד אהבתי שפלוטרכוס מייחד מספר פסקאות לרכלנותם של ספרים באופן ספציפי..

הוא גם מדגים את הכוח שבביטוי לא מילולי ובלקוניות מילולית, כאפקטיביים בהרבה מאדם שמדבר באריכות על אותה נקודה, ולכן אעצור כאן ברוח הספר, אבל רק אסיים בכך שאני מרגיש שפלוטרכוס לא מעריך נכונה את הסכנה שבביישנות וחוסר ביטחון עצמי כמקבילה מסוכנת לא פחות לפטפטנות, וזאת מדגימה מובאה ממשורר בסוף הספר, לפיה "לעתים קרובות התחרט על דבריו, אך מעולם לא על שתיקתו". ובכן, אני יכול לחשוב על הרבה שתיקות שאני מתחרט עליהן, ואני בטוח שכך גם רוב האנשים..

קטעים שאהבתי בספר:

- הן אצל פטפטנים בוודאי לא נחצב מעבר מן האוזניים אל הנפש, כי אם אל הלשון; לפיכך שאר האנשים אוצרים בתוכם דברים ששמעו, ברם אצל פטפטנים דברים אלה נשטפים אל החוץ, ואז הם מתהלכים אנה ואנה ככלים ריקים מתבונה אך מלאים רעש.

- אריסטו החכם [..] כשהוטרד על ידי פטפטן אשר ייגע אותו במעשיות טיפשיות והיה חוזר ושואלו, "כלום אין זה פלא, אריסטו?" "לא זה," השיב לו, "הפלא, אלא שאדם בעל רגליים מתייחס אליך בסבלנות." אדם אחר מאותו הסוג אמר לו לאחר נאום ארכני, "הִתשתי אותך בדברַי, אדוני הפילוסוף." "לא, בשם זאוס!" ענה אריסטו, "כי לא הקשבתי." הרי כאשר פטפטנים משמיעים את דבריהם בכוח, הנפש מוסרת להם את אוזנינו, כדי שיציפו אותן מבחוץ, אך בפנים היא מעלה כל מיני מחשבות אחרות ומתחקה אחריהן בעצמה. לא יֵקַּל אפוא לפטפטנים למצוא קהל מאזינים שיקשיבו לדבריהם או יבטחו בהם. אומרים כי עקר הוא זרעם של אלה אשר נוטים לתענוגות בשרים; כך דיבורם של פטפטנים הוא חסר תכלית ולא נושא פרי.

- והנה גם לֶאַיְנָה (לביאה ביוונית) זכתה לגמול נאה כי מָשלה בעצמה. [..] היא השתתפה בקשר נגד הטיראנים [..] וכאשר אפוא נכשלו הקושרים והוצאו להורג, היא נחקרה וצוּותה לחשוף את אלה אשר חמקו וטרם נתגלו. אבל היא נצרה את לשונה ובכך הוכיחה, כי אותם גברים לא הפגינו רגש שאינו הולם אותם באהבתם אליה. האתונאים חישלו בנחושת פסל של לביאה ללא לשון והציבוהו בשערי האקרופוליס; באמצעות עוזהּ של החיה הם המחישו את נחישותה הבלתי מעורערת ובאמצעות היעדר הלשון — את כוח שתיקתה ויכולתה לשמור רזי מסתורין.

אמת, שום מילה שנאמרה לא הועילה כאותן מילים רבות, אשר לא נאמרו. הן אפשר לומר בזמן מן הזמנים דבר מה ששמרנו בסוד, אך לבטח אי אפשר להשתיק מה שנאמר אך פעם, כי מילים אלה כבר התפשטו והרחיקו נדוד. משום כך, דומני, בני אדם נחשבים מורי שיחה, ואילו אלים — מורי שתיקה, כי הם מפקידים אותה בידינו בטקסי החניכות של הפולחנות המיסטיים.

- כללו של דבר, מי שמר לעצמו את הזכות לדבר בגנותו של אדם, אשר לא ידע להחריש? אם רצוי היה שלא ייוודע הדבר ברבים, הרי הייתה זו טעות לספרו לאחר; אם נתת לסוד לחמוק מפיך ואתה מפקידו אצל זולתך, הרי שאתה מבקש מפלט אצל נאמנותו של אחר, בעוד שאת נאמנותך שלך זנחת. אם זה האחר דומה לך, הרי שחורבנך מוצדק, ואם הוא טוב ממך, או אז ניצלת בדרך נס, הואיל ומצאת אדם אחר נאמן ממך. "אבל איש זה הוא חבר שלי." כן, אך גם לו יש חבר, אשר בו יבטח כשם שאני בוטח בו; ושוב, חברו יבטח גם הוא באחר. כך אפוא גדל הסיפור ומתרבה פי כמה וכמה בעטייה של לשון משולחת רסן. הן האחד אינו יוצא מגבולות עצמו אלא נשאר באחדותו אחת ולתמיד, ומשום כך קרוי הוא אחד, ואילו השְׁנִיּוּת היא ראשית בלתי מוגדרת של הבדל, כי מיד היא יוצאת מתוך עצמה, נכפּלת והופכת לרוב; כך סיפור, שנשאר אצל האדם הראשון שיודעו, הריהו סוד באמת ובתמים, ברם אם יעבור לאדם שני, אז יהיה בגדר שמועה. "מִלִּים," לדברי המשורר, הן "בְּנוֹת כָּנָף"; כי לא קל לכלוא שוב בעל כנף לאחר ששחררת אותו מידיך, וכשמילה נפלטת מן הפה אי אפשר לעצרהּ ולשלוט בה, אלא היא נישאת, חָגָה עַל כְּנָפַיִם קְלִילוֹת, מתפשטת ועוברת מאיש אל רעהו. הרי כאשר ספינה נסחפת ברוח, בולמים אותה ומְאִטים את מהירותהּ באמצעות חבלים ועוגָנִים; אך אם סיפור חומק לו כביכול מן הנמל, אזי אין לו מעצור או מעגן, אלא הוא נישא ומהדהד ברעש והמולה, מתנפץ על מי שהשמיע אותו וממיט על ראשו סכנה גדולה ואיומה.
הֵן עִם לַפִּיד קָטָן יַבְעִיר אָדָם גַּם אֶת
הַר אִידָה; וּכְשֶׁיְּסַפֵּר דְּבַר מָה לְאִישׁ
אֶחָד, הָעִיר כֻּלָּהּ תֵּדַע זֹאת חִישׁ מַהֵר.

- הפטפטן הריהו בוגד שמנדב את שירותיו ללא תמורה. אין הוא מפקיר סוסים או חומות, אלא חושף סודות מבתי הדין, ממחלוקות מפלגתיות ומענייני ניהול המדינה. איש אינו מכיר לו טובה, אלא הוא בעצמו אסיר תודה, אם יזכה לקהל מאזינים. יוצא אפוא שהמימרה על אודות מי שמבזבז ומפזר את רכושו ללא כל הבחנה והצדקה:
לֹא נָדִיב הִנְּךָ; זוֹ מַחֲלָה, אַתָּה אוֹהֵב לָתֵת,
מתאימה גם לקשקשן: "אינך ידיד, אינך רוצה בטובתנו, אף כי תגלה סודות אלה; זו מחלה, אתה אוהב ללהג ולקשקש."

- מי שרוצה לדייק בתשובתו, חייב להמתין ולהבין כהלכה את מחשבתו של השואל וכוונתו, לבל יקרה לו מה שאומר הפתגם:
דְּלָיִים בִּקַּשְׁתִּי, אַךְ הֵם סֵרְבוּ לָתֵת גִּיגִיּוֹת.
בכל מקרה, יש לרסן את הלהט הזה והרעבתנות הזו למילים, פן ייראה הדבר כעין זרם שנעצר זה כבר על לשוננו ועתה הוא מתפרץ בשמחה למשמע השאלה. סוקרטס הרי שלט בצמאונו כך: כשיצא מהגימנסיון לא התיר לעצמו לשתות, אלא רק לאחר ששאב תחילה מים בדלי ושפכם, על מנת להרגיל את הדחף להמתין לשעה שקבע ההיגיון.

- יש להגביל את הפטפטנות על ידי הליכה מדודה, עקב בצד אגודל כביכול, בעקבות השאלה ולתחום את תשובתנו במעגל, אשר צורכּו של השואל משמש לו הן מרכז הן רדיוס.

- הדין לפטפטן באשר לנושאי שיחה: עליו להירתע מאותם נושאים, שמהם הוא שואב את מירב הנאתו ושבהם הוא דש עד לזרא, ולהתנגד להם עת יסערו עליו בשצף.

- הנה כורש ראוי להערצה, היות שנהג להתחרות בבני גילו לא בתחומים שבהם היה חזק יותר, כי אם באלה שבהם היה פחות מורגל. לתחרויות כאלה קראם לבל יסב להם צער אם ינצח, וכן כדי שיצא נשכר בלמדו מהם. אולם הפטפטן, בניגוד לכך, אם נקרית בדרכו שיחה שממנה יוכל ללמוד דבר מה ולחקור נושאים שאינם ידועים לו, הרי שיהדוף ויתנגד לה, הואיל ואין הוא מסוגל לשלם תמורתה שכר כה זעום, כלומר, שתיקה. לא כי, אלא ילך סחור סחור עד שידרדר את השיחה אל אותם דברי סרק נושנים ונדושים. כך אפוא בעירנו היה איש, שנזדמן לו לקרוא שניים או שלושה מספריו של אֶפוֹרוֹס (היסטוריון יווני), ומאז היה שׁוחק את כל האדם ומניס משתתפיו של כל משתה, כי לעולם היה מספר על קרב לֶאוּקְטְרָה ועל תוצאותיו. משום כך אף זכה לכינוי אֶפַּמִינוֹנְדַס (מצביא בקרב הנ"ל, כמה מאות שנים לפני זמנו של פלוטרכוס)!

- יש לשלב ולשזור שימת לב ועיון מושכל, כל אימת שבכוונתנו לומר דבר מה, והמילים אצות רצות אל פתחי הפה: "מהו עניין זה, כה דחוף ובהול? על מה משתוקקת לשוני להשיח? מה טוב אשיג אם אדבר, ומה רע — אם אשתוק?" הרי אין צורך להיפטר מן המילים כמו היו איזו משקולת מעיקה; הלא המועקה נשארת גם לאחר הדיבור. לא כי, אלא בני האדם מדברים או כי הם זקוקים לדבר מה או כדי לסייע למאזיניהם, או יבקשו למצוא חן איש בעיני אחיו ולכן יתבלו בשיחות, כבמלח, את השעשוע או העיסוק שבו הם שקועים. אך אם הנאמר אינו מועיל לדובר ואינו חיוני למאזינים, וכן אין בו שום הנאה וחן, מה תכלית אמירתו? הבל ורִיק קיימים באומר לא פחות מבמעש.

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על על הפטפטנות - זמן לפילוסופיה #