ביקורת ספרותית על מאה מטר - אסופת סיפורים מאת מחברים שונים

---

מדובר באסופת סיפורים מרשימה שנכתבה כשהקורונה הייתה הדבר הכי גרוע שיכולנו לחשוב עליו...
ואז הגיע 7/10

נזכרתי שוב בספר והחלטתי לתת לו צ'אנס נוסף.
הספר התקבל אצלי כמתנה מאתר עברית כשהורדתי את האפליקציה. לא קראתי אותו מיד, משום שהיו כמה ספרים שהייתי מעוניינת לרכוש ולהתחיל לקרוא לפני שאעבור על הספרים החינמיים.

את קריאת הספר הזה שכחתי, וכשלא שכחתי דחיתי.

כי האמת היא...
שאני לא כל-כך מתחברת לאסופות סיפורים שכתבו סופרים שונים.
אולי זה יכול להיראות שיפוטי, לפסול על כך שמישהו ישב ואיגד את הסיפורים וזה לא הוחלט מהתחלה שזה מה שיהיה. אבל זה לא מפריע לי מהסיבה הזו, אני כן די פתוחה לדברים שמתהווים תוך כדי תנועה, אבל צריך לשכנע אותי בזה, כי יש פשוט מספיק ספרים טובים שמישהו החליט מה יהיה בספר וזה מה שהוא כתב...

אז פחות יש לי זמן לספרים שמתהווים ולא מוחלטים בהתחלה.

לרוב אני חושבת שהסיפורים שאוגדו או לפחות רובם הם לא משהו שלא יכולתי לכתוב בעצמי.
ואולי זו רק החוויה שלי שבאנתולוגיות הסיפורים לא אחידים ברמתם, ולפעמים נוצרו בעקבות תחרות - כשהפרס הוא הוצאת הסיפורים לאור, כבוד ופרסים כספיים וכו'.
זה גם פוגע בשטף הקריאה, כי אין לי כוח לחקור מי זה כל סופר...

וחוץ מזה האווירה התחרותית מורגשת, וגורמת לי להגיד לעצמי : אני יודעת לכתוב לא פחות טוב, לפחות הייתי עושה מזה כסף.

ולפעמים כל הסיפורים טובים ולא תחרותיים והכול נראה סבבה - אבל העורכת הספרותית לא הצליחה (אולי גם בצדק) למצוא מכנה משותף בין סיפורים שכולם טובים אבל... נכתבו על ידי אנשים שלא תיקשרו זה עם זה ולא "תיאמו גרסאות".
יש איזו "עציות" (מלשון עץ) כזו כשכל סופר ישב בחדר אחר ופשוט כתב על מה שהוא חווה.

ולכן הייתי בטוחה ש"סיפורים מהקורונה" יהיה פתח לכתיבה הרבה יותר מבודדת.
אבל להפתעתי, ובאופן קצת אירוני לספר שמדבר על תקופת הקורונה - ניכר דווקא איזשהו גרעין מחשבה משותף בין סופרי האנתולוגיה הזו (שבמבט ראשוני בכלל לא הבחנתי בשמותיהם על הכריכה וגם בגלל זה לא התפתיתי לקרוא).

אולי האחדות נבעה מהקורונה שהכריחה ליצור איזושהי תחושת אחדות של משבר?

זה תרחיש הגיוני, אבל יותר נראה לי שבמקרה הזה של מאה מטר, הסופרים שהשתתפו לא אנונימיים לפחות בחלקם, אז זה שונה.
ה"ביצה הספרותית" בישראל היא די קטנה בסופו של דבר, ויוצרים שקשורים להוצאות ספרים גדולות מכירים מן הסתם לפחות ברמת ה"שלום שלום".

להערכתי כל יומיים ההתאחדויות בין ההוצאות הגדולות מתפרקות ומתחברות כמו צורות בקליידוסקופ
(כנרת? כנרת זמורה? כנרת זמורה ביתן? כנרת זמורה ביתן דביר? כינרת זמורה ביתן בלי דביר?... והכול מתחיל מהתחלה)

עולם ההוצאות הגדולות מרגיש לי לפעמים כמו חבורת מתבגרות שרבו על הליפסטיק. שלא לדבר על הוצאות הספרים הקיבוציות, ששם אין לי בכלל מושג מה הולך, הכול נשאר בתוך הכפר.

ולספר עצמו: להפתעתי הסיפורים היו משובחים ומעניינים, שוב, כנראה ששמות היוצרים בכל זאת מעידים משהו: ערן צור, רון דהן ורוני גלבפיש.

הופתעתי לטובה כלא חובבת אנתולוגיות של סופרים שונים מהקו האחיד שמקשר בין הסיפורים, ולא רק נושא הקורונה הכללי.
איזושהי חוויה חמקמקה של הישראליות בדיוק בתפר שבין מלחמה למלחמה, שלצערנו התרגלנו להתייחס למשבר הקורונה כדבר קטן וחלק מהחיים...
אבל בספרים עולה השאלה למה בעצם?
למה לנרמל ולא לדרוש שינוי כדי שנוכל לחיות פה בתנאים מינימליים, במקום להתייאש מהמדינה ומהעם שמצטייר בספר כדי מקסים כשהוא מצליח למצוא אסקפיזם.

מבחינת התכנים הסיפורים כצפוי משקפים מערכות יחסים ארעיות אך עם זאת משמעותיות בחיים, בוסט קטן של אנרגיה לצלוח את התנאים שהשתנו לנו בחיים.
לקרוא את זה אחרי ה7/10 כמובן מביא גוון חדש ופרופורציה בהסתכלות על הקורונה ועל חוויותינו בה בדיעבד.

הקורונה כאמור יכולה היום להיראות כמו דבר קטן, אבל החוויות שחווינו בה ומה שלמדנו בה ואיך שהתקרבנו בה חשובים, וזה הדבר הכי חשוב שהספר עושה - מזכיר לנו דברים שעשינו ושכחנו כי הם פתאום נראים קטנים ואנחנו נראים לנו חסרי אונים כחגבים.

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על מאה מטר - אסופת סיפורים