ביקורת ספרותית על מי אני באמת? מאת שרי אריסון

---

שרי אריסון הפילנתרופית הידועה כתבה יחד עם חברתה נורית אלדר ספר שמעודד אותך להתחבר לעצמך בין שלל הקולות שמסביב המנסים להגדיר אותך מטעני נוחות או בורות, ומכניסים אותך למשבצת קטנה, בעוד שטווח האפשרויות שבאמת יש לך הוא הרבה יותר גדול.

[במאמר מוסגר: אני מעריכה את פועלה של שרי אריסון. נכון שהיא "נולדה טוב" (או איך שקוראים לזה כשאת יורשת מיליארדים...)
אבל בניגוד לאחרים (לא חשוב שמות) שעובדת לידתם למשפחה הנכונה גרמה להם להתרכז בעולמם ולהשקיע את מיטב זמנם בלחסום את הגישה ל"סודות המקצועיים" מפשוטי העם ולשמור ולהעצים את ההון ואת הקשרים -
שרי נהנית מהעושר אך נראה שהיא חשה שגם אחרים צריכים ליהנות כמוה. חלק מהעשייה לטובת הכלל מתבטא גם ב"יום המעשים הטובים" שייסדה, מיזם מדהים שמחבר למשך יום אחד בשנה בחודש מרץ בין נזקקים לבין מתנדבים. החיבור נעשה בגובה העיניים בלי תיוגים.]

וכשזה לא יום המעשים הטובים - החיבור בין הנזקקים לבין מי שיכול לתרום להם מתבצע לשיטתה דרך מסרי העצמה, היא ייסדה דרך לחיים שמבוססת על חיוביות, וזו דרך שהיא בין השאר גם מנסה להנגיש דרך ספר ההדרכה הזה.

באופן חיובי יש פה מסרים שבאמת מעצימים, בשפה פשוטה ועממית כמו:
*אל "תידבקו" למציאות לכל פרטיה, תהיו אופטימיים ותחלמו איפה תהיו עוד עשר שנים (מוסבר משהו שדומה ללוח חזון למי שמכיר)
*התבגרותך מילד לאיש והתקדמות החיים משמעותה שכבר לא מחליטים עבורך. לעיתים אתה כבר בוגר אך עדיין לא רואה את זה (ואולי יושב אצל פסיכולוג ומנסה לנתח במה הורייך טעו), לעיתים התפיסות מהבית ומהסביבה מושרשות חזק מאוד ויש אשליה של חוסר בחירה.
*הרבה כללים שאנחנו הולכים לפיהם היום התאימו למנטליות של פעם, ולא נבחנו מחדש. קונספט ההקרבה "לטובת הכלל" היה נכון לשעתו, אך הדור החדש עוסק הרבה בהתבלטות ובאינדיווידואליות. יש מבקרים רבים לתופעה אך גם יש בכך לא מעט צדק. אנחנו כבר באמת לא מתמודדים עם אותן מלחמות ומחדלים שהיו בדור של מקימי המדינה ואנחנו גם לא בדור שהיה צריך למרוד במקימים (ותוך כדי המרד נוצרו סכסוכים פנימיים בין הנוער לבין עצמו באשר למסרים ולצביון התרבותי של המדינה.) בעבר היה הכרח למחתרתיות מסוימת, היום הטרנד הוא "לצאת מהארון" ולחשוף חולשות ופגמים בתחומים כאלה ואחרים. ימים יגידו מה ההשלכות.
*שרי מעודדת לספר לאחרים ולהגדיר את עצמך דרך החוויה שלך, גם אם היא לא מסתדרת לאנשים בעין. לסכם לעצמך שלבים שעברת בחיים, "גלגולים" (כמו גולם ופרפר לדוגמא) ולבחון איפה את מרגישה שהיית בכל שלב כזה. לא בהכרח תהיה קורלציה עם ההגדרות ה"מסורתיות" (לדוג': בגיל 18 הפכתי בוגר וכו', או העבודה שלי הפכה אותי לאחראי... וכו')

כמה בעיות שהיו לי עם הספר:
1 - יש כאן הרבה קווי דמיון לספרי הדרכה אחרים... אין לי ספק ששרי מרגישה מיוחדת. בצדק בדר"כ, אבל בספר הדרכה זה לדעתי חיסרון. עלייך כמחברת להיכנס לנעליים של אחרים - ולא נראה ששרי מתחזקת מערך ביקורת עצמית פנימי או חיצוני. לעשירים יש בעיקר מעריצים וידידים, אך בשורה התחתונה יש פה מספר פרקים בעלי שמות די שגרתיים, כשבכל פרק מופיע עיקרון מתחום העזרה העצמית והתמודדות עם משברים שאמור לעזור לנו לנהל את חיינו טוב יותר. כצפוי... העקרונות לאושר ועושר דומים בכל התרבויות והמוצאים. אולי מי שלא את הז'אנר וקנה בגלל שם המחברת יופתע מהמסרים שהוא נחשף אליהם בפעם הראשונה... אבל אני, כמי שקוראת המון ספרי הדרכה וניהול (חלקם נכתבו גם על ידי מיליונרים או סתם אנשים שיושבים טוב) לא ציפיתי להפתעות מטורפות בשמות הפרקים ובמסרים, וגם לא מצאתי כאלה.

מה שכן אוכל לסייג ולומר לטובתה - כן יש פה גם דקויות שמשקפות את הסביבה שבה שרי גדלה והתחנכה, דברים שאפשר ללמוד ממנה. לא תמיד הטקסט עצמו הוא מה שמחדש בספרי הדרכה, לפעמים ספר הוא טוב בשל האווירה שהוא משרה על הקורא. כאן זה עושר השפה ועצם הפריבילגיה ותחושת הזכאות בכלל להקדיש זמן בשאלה שבכותרת הספר: "מי אני באמת?"
[במאמר מוסגר - אני לא מוצאת את עצמי שואלת את השאלה הזו לרוב, אבל כנראה כשיש לך הרבה כסף וזמן - זה מה שמעסיק אותך. הגות פילוסופית ומה שמעבר לקיום הארצי (שאצל עשירים המדרגה הזו כבר מובטחת יחסית.)]

2 - יש פה עוד קאצ': קיימת הרגשת התנשאות מסוימת העולה מהספר, ואולי היא מחויבת המציאות... אך בכל זאת לא יכולתי שלא לשים לב: אני פונה לשרי, באמירה שאם את רוצה גם לכתוב להמונים איך כדאי להתנהג וגם לא להסתיר את העושר ואת היותך בכל זאת לא כמונו - יש לכך צרימה מסוימת של מבט מגבוה, בעיקר למי שמגיע מרקע קשה וקורא את הדברים לא בנחת וביישוב הדעת שהעושר מאפשר.

3 - חלק מהמסרים פשוטים, שזה טוב ומחבר. "להרפות מציפיות", אחד משמות הפרקים - מומלץ על ידי שרי וזה דבר שגם אני אמליץ עליו. כשאנחנו נותנים לחיים להיות מה שהם ולא מנסים לשלוט בהם - נפתרים הרבה מהכעסים.
אבל יחד עם זאת בפרק מופיעה גם ההמלצה להרפות מ"שיפוטיות". מה שהפריע לי הוא החיבור בין להרפות מציפיות ולהרפות משיפוטיות.
לפי שרי הדרך להרפות משיפוטיות היא להפריד בין חוסר חיבור טבעי עם מישהו (אני חילונית והוא דתי, אין לנו באופן טבעי מעגלים משותפים) לפעולה שנוקטים כלפיו.
שרי טוענת שמ-"לא להתחבר לאדם מסוים שלא גדלת בסביבת אנשים כמוהו", ועד ל-"שיפוטיות והשחרת שמו" - יש מרחק גדול, ולא תמיד יש בזה צורך...

אז מה שיש לי להגיד לשרי זה: הלוואי והדיון שלי עם עצמי היה מגיע לדילמה אם להשחיר את שמו של מישהו... אולי אני אחדש לך שלעם הפשוט שמתמודד מול גוף גדול ומקושר הסיפור די סגור מראש: אם אין לך גישה לעורך דין טוב תמשיכי לחלום עוד הרבה שנים על צדק... גם ובעיקר אם מגיעה לו השחרת שמו.
כנראה שאי אפשר להאשים אותי בשיפוטיות לפי הטרמינולוגיה הזו, כבר הרגשה טובה עם עצמי שקראתי את הספר...

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על מי אני באמת?