ביקורת ספרותית על עיר ומלואה מאת ש"י עגנון

---

"ויהי מקצה שנים וישובו מן האנשים שרידי חרב חמיל לעריהם ולמקומותיהם, וגם שרידי פליטי ביטשאטש שבו אל עירם, ויבנו להם בית מקדש מעט תחת הבית הגדול אשר שודד ואשר באו גויים ויעשוהו בית לאלוהיהם".

אין כמו מוצאי יום השואה זמן מתאים לכתוב על הספר הזה, ספר הנקרא "עיר ומלואה" ובו מכונסים דברי הסופר שי עגנון על עיירתו בוצ'ץ' או בוטשאטש שחרבה בשואה. או כדבר ההקדמה מפרי עטו "זה ספר תולדות העיר ביטשאטש היא בוטשאטש אשר כתבתי בצערי וביגוני למען יידעו בנינו אשר יקומו אחרינו שעירנו עיר מלאה תורה וחכמה והבהב ויראה וחיים חן וחסד וצדקה היתה למן היום היווסדה ועד שבא השיקוץ המשומם והטמאים והמטורפים אשר עמו ועשו בה כליה. ה' ינקום נקמת דם עבדיו ונקם ישיב לצריו והוא יפדה את ישראל מכל צרותיו".

עם זאת, אין לראות בהקדמה הזאת משום הכרזה של שי עגנון שהוא יושב וכותב את הספר. כפי שכותבת ביתו אמונה ירון באחרית דבר - כוונה היתה. בין כתביו היא מצאה אוגדן שהתחיל את כתיבת הספר ובו דפים שונים וכתבים שונים, וגם הפניות או ראשי פרקים למקומות שכנראה אביה קיווה להמשיך ולכתוב, אבל לא עשה כך בסופו של דבר, ולא הביא את הספר אל סופו. מה שהיא עשתה זו עבודת עריכה או ליקוט וחיפוש של סיפורי העיר, מהם שהתפרסמו קודם לכן במקומות אחרים, מהם שהיו בכתבי יד במקומות שונים, וכל מיני הזדמנויות, והתוצאה היא כרך בן למעלה משבע מאות עמודים. חלקו סיפור היסטורי, חלקו תיאור קבוצות אנשים כמו החזנים, הגבאים, החסידים ועוד. חלקו סיפורי מעשיות שונים, באורכים שונים ובחלקם ביותר מגירסה אחת. וכולם כתובים במתק לשונו של עגנון.

"הניח את המלמד והשכיר עצמו אצל מלמד אחר. הראשון אשתו קשה היתה, השני, הוא היה קשה ואשתו קשה. קשה משניהם פרוסת הפת שנתנו לו בשכרו, שהיתה יבשה וקשה לשיניים. קשה מזה שלא הספיקה כדי להשביע אותו. פעם אחת מצאו את לחמם שנפחתה וקראו לו גנב. היה מתבייש מעצמו, שהרי באמת חתך לו שלא מדעתם חתיכה מפתם. ברח לו מבית המלמד. מחמת בושה ברח."

בתיכון למדנו סיפורים של עגנון כמו סיפור פשוט או והיה העקוב למישור, ושם הוא כותב סרקסטי, ביקורתי וחד, כלפי אמיתות חברתיות וכלפי הדת היהודית והלכותיה, וזאת על אף שהוא עצמו היה אדם דתי. בספר הזה הוא מצמצם את הביקורת וגם מוריד את הסרקזם למינימום המתחייב ופשוט מספר על עיירה. שיש בה חכמים וטפשים, שומרי תןרה ומצוות ואפיקורסים, חסידים וליטאים, טובים ורעים, עשירים ועניים, משכילים ועמי ארצות. והעיר הזאת, ששרדה מאות שנים הושמדה.

"פתחתי בגדולי עירנו, אתה אספר על אחד הגדולים שבא אלינו ממקום אחר, הגאון שר התורה ר' יעקב יהושע שנקרא על שם ספרו פני יהושע בן בתו של הגאון בעל מגיני שלמה ששמו בתוכו איווה למושב לו את עירנו ותקע בה אוהלו אוהל תורה. דירתו במעלה העיר היתה בדרך שנוסעים לעיר פודזהייץ. היום קוראים למקום הזה על שם הקלויז של חסידי טשורטוקוב. לשעבר קראו למקום הזה רחוב הזהב על שם אור התורה שהיה מאיר מחלון ביתו של אותו גאון כזהב הטוב. ומעשה לילה אחד יצאה כת של פריצים מבית המשתה. ראו את האור ואמרו, אלכימיסטון עושה שם זהב, נלך ונמלא את ידינו זהב. לא הספיקו ליכנס לביתו עד שנפלו בפתח הבית כפגרים מתים. שמעו נשיהם ובאו וטענה כל אישה את בעלה על כתפיה וסחבה אותו לביתה."

ביום הזיכרון לשואה מרבים לדבר על זוועות השואה, אבל ממעטים לספר על הזמנים שלפני. על ערים ומושבים, קהילות ויחידים, עולם שלם של אנשים, יצירה, תרבות, רוח, מדע ותורה, עולם שהיה והוכחד. הספר הזה מחייה חלק מהדברים. מעצם טבעו ודרך הוצאתו לאור הוא אקלקטי, ואני קראתי אותו זעיר פה וזעיר שם במשך בערך כחצי שנה. העותק שביידי לא מושלם, הדפים היו מחוברים בחלק מהמקומות, וחלק מהעמודים החליפו מקום עם עמודים אחרים, כדרך ספר שחובר מחוברות-חוברות ולא כולן הסתדרו לפי הסדר. הוא גם ישן ועל כן השדרה שלו נתלשה לה. בסיום הקריאה חשבתי לקחת אותו לספריית הרחוב, אבל כשעברתי שם ראיתי ש"נשמות טובות" עשו שם סינון והשאירו בצד בשקיות לאוספי הזבל העירוניים את הספרים שלא נראים בעיניהם. י"ל פרץ - נזרק, חיים נחמן ביאליק - נזרק, פרשת גבריאל תירוש של יצחק שלו - נזרק. ספרייה שזורקת מתוכה כל מה שהצהיב והתיישן ומשאירה רק את הקלילונים המבריקים שיצאו לאחרונה אינה ראויה לקבל לידיה את שי עגנון הגאון.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על עיר ומלואה