את הספר הזה מצאתי בספרייה בתחנת ההסעות.
מישהו התקין מספר מדפי עץ, והילדים הביאו ספרים שהם כבר לא צריכים.
אחרי שנמסתי מהחמידות החלטתי להושיט יד לעבר הספר הזה.
נזכרתי שגם אני כתבתי ספר שכולו אדום, העוסק בקושי ובהתגברות.
בסיפור הזה מדובר במגפיים, יש בו ילד שרוצה מגפיים כמו להוריו ולאחיו הגדול.
האם בסוף הוא יקבל אותם, ויגיע להיות אחד מכולם - כמו בטקס התבגרות?
או שאולי הוא עדיין הקטן, שעוטפים בחיבוקים אבל גם אומרים לו לאן ללכת...
בספר שלי זו הייתה ילדה, קטנה ודי חסרת ביטחון שחולמת שדווקא נעלים אדומות יקדמו אותה.
ולא רק נעליים. היא מאמינה ובטוחה בצבע האדום, ולא חושבת שהוא יכול בכלל לאכזב.
אם יש לך קושי בחיים - יש לך גם שאיפה.
וזה לא משנה אם הקושי הוא הגשם כמו בסיפור של מרים, או שהקושי הוא כאב ופחד כמו אצל הילדה שיצרתי...
כל ילד קטן שעובר קושי - רוצה שלפחות יהיו לו נעליים בצבע שהוא אוהב, כדי לדעת שהוא עשה משהו.
וגם אם המשהו הזה קטן ביותר... הוא חשוב! כי עצם ההחלטה והבחירה, התקווה והפתרון שמצאנו בסוף -
יכולים להקל על המצב, ולתת גם לקטן להרגיש שמביאים אותו בחשבון,
במקום רק להגיד לו מה לעשות.
הספר של הסופרת הרגישה מרים רות, שידעה לראות את העולם מעיניים של ילד.
ספריה הפכו מוכרים מאוד ואהובים, משום שכאן הילד הוא שמוביל את העלילה.
הילדים בספריה מוצאים פתרונות יצירתיים כמו מגורים בקופסת קרטון,
ושוקלים בכובד ראש נושאים שאולי ייראו קטנים למבוגרים - כמו בלונים שמתפוצצים.
חייבים גם להגיד מילה או שתיים על המאיירת קרן מאי מטקלף.
איורים קסומים ולא מתיילדים, שמקדמים את העלילה ומשלימים את הדמיון הגשום והאדמוני
ספר מומלץ מאוד, כמו שאר ספריה של הסופרת.
איחולי קריאה מהנה וסופה חמודה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
