"שֶׁמֶשׁ נֶכְדְּךָ תִּזְרַח
עַל כָּל אַרְצוֹת הַמִּזְרָח,
אַךְ מַלְכוּתוֹ תִּכּוֹן
רַק אַחַר כֶּתֶר הַדְּרָקוֹן" (עמוד 62)
כשהייתי ילד, בשלהי שנות השמונים, נתנה לי אמי ז"ל את ספר הפנטזיה "כתר הדרקון" מאת אורי אורלב ונהניתי ממנו מאוד. לשמחתי יצאה לאחרונה מהדורה חדשה לספר (הוצאת כתר, מהדורה מחודשת, 2024), ויכולתי לרכוש אותו לבנותי ולהקריא להן. בספר ברא אורלב, ניצול שואה (וגם כאן, כבשאר ספריו, הוא עוסק ברוע, מקורו, ביטויו השונים וההתמודדות עמו), עולם שבו מחולק העולם לארצות המזרח וארצות המערב. בין שתי הארצות ישנה בקעה קסומה, בקעת הערפל, מלאה נחשי עטלף ושאר יצורים קסומים. את הבקעה ניתן לחצות רק בתנאי שיש שיודעים כיצד (וזהו סוד שמתי מעט זוכים לדעת, והמחבר לא מגלה בספר גם לנו הקוראים) ושיש בידך את הקרקפת של דרקון טרף, שצורתה ככתר (ומכאן שם הספר). ארצות המערב הן ארצות הרוע, ואנשיהן מקדשים את האכזריות והרשע. ארצות המזרח הן ארצות הטוב. אך בניגוד לארצות הרוע, בארצות המזרח יש אחוזה מבודדת, שבה חיים ילד וסבו. השניים הם בני ארץ המערב, שאבי אביהם חצה את הבקעה ובחר לגור בארצות המזרח במסגרת חוזה סודי בינו לבין מלך ארצות המזרח.
בראשית הספר נפגשים הילדים בלב היער. מָאִילִילָה, יורשת העצר של ארצות הטוב, והנסיך עַקְרָטָן, בן ארצות הרוע, נפגשו במקרה. עד אז לא ידע הנסיך השחור מהו צחוק, והנסיכה בת־הפרחים לא ידעה מהם כלי נשק ואכזריות. איש מהם לא שכח את המפגש ההוא. סבו של עַקְרָטָן, הנסיך הגיבן והרשע בעל הצחוק האכזר, הקפיד להזכיר לנכדו שמטרתם לכבוש את ארצות הטוב, לא להתיידד איתן, וגם המלך והמלכה הטובים מיהרו להרחיק את בתם מהנסיך האכזר. עַקְרָטָן גדל בצל סבו, בדרכי האכזריות והרוע והוכשר מילדותו כלוחם וכצייד. הוא ידע "שאת אבותיו בילדותם היו מאמנים אבותיהם בכלי נשק ובתחבולות קרב אחרות. אך סבו הגיבן לא יכול היה לאמן את אביו בגלל נכותו הקשה, לכן קנה את מדריכי האימון הממוכנים, ובהם אימן גם אותו, אבל הם היו שנואים עליו. בעצם, לא את כל האימונים שנא הנסיך. את אימוני החץ והקשת ואת אימוני זריקת הסכינים הוא אהב, אלא שהם נמשכו שעות רבות מדי לטעמו. לעומת זאת, הוא שנא את קרבות ההיאבקות והמהלומות למיניהם בגלל הכאבים והחבּורות שהיה עליו לסבול, אך סבו לא הרשה לו להיעדר אף לא משיעור אחד וגם לא משיעורי הסיף בחרב קצרה וארוכה. גם שיעורים אלה היו שנואים על הנסיך הצעיר, אם כי לא כמו שיעורי המהלומות, וזאת משום שלא אחת היה נדקר עד זוב דם בחרבו של מדריכו הממוכן או נחבט בלהב החד" (עמוד 27).
הכול השתנה כאשר הנסיכה נחטפה. המלך הטוב ואנשיו אינם יודעים להילחם, והנסיך האכזר עַקְרָטָן הוא היחיד שיכול לחלצה. יש לו יש סיבות טובות לצאת בעקבות הנסיכה: נבואה עתיקה מבטיחה לו כוח עצום אם יהרוג דרקון וייקח את כתרו, והדרך אל הנסיכה מובילה גם אל הדרקונים... שלושה יוצאים בעקבות מָאִילִילָה, המורה שלה, היודע את סוד חציית הבקעה, שר בכיר בממשלה והנסיך השחור. במשך חודש ימים, בטרם יצאה המשלחת לדרך, "התאמן הנסיך בארמונו. בכל בוקר היה יוצא להתאמן בירי חיצים מקשתי, ביידוי אבנים במקלעת או ביד ובהשלכת סכינים. אחר כך היה יוצא לצוד את החיות שהתרבו בנחלה בהיעדרו, ובכל פעם, כשהיה חוזר לארמון ונזכר במשימה שייעד לו מלך ארצות המזרח, אויבו בלב ובנפש, היה פורץ בצחוק בקול אדיר. וכאשר צחוקו המרושע היה מתגלגל בין העצים וחוזר כהד, היו החיות בורחות מהקול הנורא ונמלטות על נפשן. הנסיך גם הִרבה בקרבות סיף וחרב נגד מדריכיו המכניים, דבר שלא הקפיד עליו מאז מות סבו. בלילות היה מהרהר בנקמה המתוקה שינקום במלך על מות אביו ביערות הדרקונים ועל כליאתו, וכל העת ניסה לנחש באיזו דרך תתגשם הנבואה, ומה יהיה חלקה של הנסיכה בהגשמתה. האם היא עדיין חיה? אף על פי ששוחח איתה לפני חודשים אחדים, והיא כבר נערה מבוגרת, הוא זכר אותה דווקא כאותה ילדה קטנה שהציצה אליו מבעד לפרצה שבחומת נחלתו. ואז נזכר בחיוך שחייכה אליו כשבאה לראותו בכלוב שבארמון, ונזכר ברגש שהציף את ליבו למראה חיוכה" (עמוד 61).
בעת שמשלחת ההצלה עשתה את דרכה ביקש לו הנסיך לצוד את דרקון הטרף. מספר דרקוני טרף סגרו עליו, והנסיך, בייאושו צחק לעברם את צחוקו המרושע. "מעולם לא צחק הנסיך צחוק מרושע כמו זה, בדיוק כמו הצחוק שצחק סבו כשקידם בארמון את פני המוות. ואז קרה דבר מוזר – הדרקונים כאילו האטו את תנועותיהם, וכאשר הוסיף לצחוק, דעכו להבות האש אשר פלט גרונם, והם קפאו במקום, עמדו בלי שיכלו לזוז. הנסיך צחק מלוא גרונו, ולא חדל אף לרגע. הוא גילה את סודם, חשב בהתרגשות, זה הסוד שסבו לא הספיק לגלות לו לפני מותו – סוד הצחוק המרושע המקפיא את דמם של הדרקונים. אם כן, כך צד אבי־אבי־סבו את הדרקון, צחק" (עמוד 79). הצחוק הפחיד את הדרקונים הטורפים, והם "החלו לסגת לאט־לאט ברגליים כושלות, אך צחוקו של הנסיך לא הרפה מהם אף לא לרגע ורדף אותם כל הזמן. הנסיך לא הקפיד עם שני הקטנים ועם הבינוני, אך לא הניח לענק לסגת מטווח קשתו. גרונו ניחר, אך צחוקו עדיין התגלגל ביער שעה ארוכה. בינתיים עלה הירח השני, הקטן והאדמדם, והכול קיבל גוון מוזר ומפחיד. אחר כך עלה השחר, ואז ירה הנסיך חץ מורעל ישר לתוך עינו של הדרקון הענק, והוא קרס, עוקר עצים על שורשיהם בנפילתו, עד שראשו צנח על הארץ. בזהירות רבה חתך הנסיך והפריד מעל ראשו את הכתר שזהר עתה בקרני השמש בכל צבעי הקשת, ובשאגת ניצחון מקפיאת דם חבש אותו על ראשו, נוטף דם" (עמוד 80). אז דימה לשמוע את סבו אומר: "אתה תקיים את הנבואה!" (עמוד 80).
לאחר שחדרו לארצות המערב התחפש עַקְרָטָן לאציל אכזר מארצות המערב במטרה להתחרות בחג המוות, תחרות גלדיאטורים בזירה שהזוכה בה יוכתר לשר המוות ויוכל לשאת את הנסיכה השבוייה. "החדשות שהגיעו אל עיר הבירה במרכבות החוזרות סיפרו על אציל בריון, גדול ממדים וחזק מאין כמוהו, שהתגלה באחת מתחרויות המבחן לקראת חג המוות. התחרויות האלה היו מעין טקסים שבהם מותר היה לפצוע ולהרוג בלי להיענש על פגיעה בכושר העבודה של רכוש המלך. החדשות סיפרו שהאציל המרושע המית את יריבו במכת חרב אחת אדירה אשר חתכה אותו לשני חצאים, מעשה שאפילו המלך רצה לראות במו עיניו" (עמוד 215). האם יספיק להגיע אליה בזמן? ואולי היא כלל לא זקוקה להצלה?
אורלב, כאמור, הוציא מתחת ידו ספר שובה לב על אהבה, גבורה, טוב ורע לילדים ומבוגרים כאחד. מומלץ בחום!!!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
