ביקורת ספרותית על איש ליד מכונה - סיפור חיים, רעיונות ומעשים מאת סטף ורטהימר
ספר בסדר

---

האגדה מספרת שסטף ורטהיימר פעם בא לבית הספר היסודי שלמדתי בו בדרך האוויר, נתן הרצאה באודיטוריום הגדול ובה וגער בילד גבוה עם גשר בשיניים.

הילד הפך לאהוב ומקובל בבית הספר, וסטף... נשאר סטף.
לימים למדתי הנדסאות אלקטרוניקה. מה שיפה בתחום ההנדסאים יחסית לשאר מכללות ההשכלה הגבוהה - הוא שיש הפרדה בין עולם התארים (שניתנים על ידי גוף שנקרא המל"ג, גוף די ריכוזי ולא בדיוק תמים אם יורשה לי...)

לבין ההכשרה הטכנולוגית הנעשית בבתי ספר מקצועיים: טכנאים והנדסאים, פנימיות צבאיות שממשיכות לי"ג י"ד וכו'. הבחינות החיצוניות למקצועות הללו שונות לטובה.
אך עד שמגיעים לבחינות יש דרך חתחתים, רצופה בשבבים. אפרופו איש ליד מכונה, המגיבים האוטומטים עם התואר יכנו את תלמידי ההכשרה הטכנולוגית: ערסים, פרחות, עניים, עולים חדשים, דפ"רים...

אולי זה נובע מכך שהבחינות שונות מאוד מהבחינות לתואר, ובודקות ידע יישומי - השאלה היא האם תוכל להתחיל כבר בעבודה *שאליה הוזמנת*, ולא האם אתה יודע איך לפתור את כל חידות היקום, כי מי יודע, אולי יום אחד יתגלו אלייך חייזרים וישאלו אותך את כל חידות היקום וכל זה מהכורסה מול הטלוויזיה.
בוגר מכללה טכנולוגית שפוגש בוגר תואר זה כמו...
הדייג העני שפוגש מיליונר ושואל אותו: עכשיו, ספר מה תרם לך שכל-כך הרבה שנים מאז שסיימת תואר היית עסוק בלהרוויח את המיליונים האלה?
המיליונר: מה זאת אומרת, עכשיו אני יודע שעשיתי את שלי, ואני יכול לדוג דגים בשקט...

חלק גדול מההכשרה בהנדסאים הוא פרויקט הסיום, לייצר כלי עזר לתעשייה. בשנה שלי אני זוכרת שהוצגו תוכנת פריצה לרכבים, מכשיר המסייע להצגת נתונים רפואיים (שלנו), פרחים מסתובבים (לא זכור לי המטרה אבל זה היה מגניב) וכן על זה הדרך.
מה שעדיף כאן על תואר זה גם שההכשרה והבחירה בפרויקט מגלה לך משהו על האופי שלך. ובאמת לימים ראיתי שהמשיכה שלי, לא משנה באיזה מקצוע אני אלמד - בתוך המקצוע עצמו נמשכתי להיבטים היותר טיפוליים (אולי בגלל שרבים מבני משפחתי קשורים לתחומי הטיפול: מדעי החברה + ביולוגיה). ואת זה לא הייתי מגלה דרך תואר, שפותח עוד ועוד דלתות, בעוד שהמכללה הטכנולוגית ממקדת אותך לתחום צר.

הגוף שבפניו מגינים על הפרויקטים לקבלת הדיפלומה הוא מה"ט, ראשי תיבות של "המועצה הטכנולוגית".
ההבדל מהכשרה למהנדס הוא שאתה כהנדסאי בעצם מייצר מוצר. אתה עוסק ממש במגע עם כל שלבי הייצור, אתה חובר למכונה ממקום של שליטה בה, מתוך הבנה שאם לא תשלוט בה היא תשלוט בך (כמו הקטע האייקוני עם צ'ארלי צ'פלין. בזמנים מודרניים).
מעניין הקשר שעשו כאן עם נושא השואה והבריחה מהנאצים. אני תמיד אוהבת לשמוע איזשהו משפט מפתח מניצולים, תמצית של "כל התורה על רגל אחת". כי דווקא במקום הכי נמוך שלך, כך אני מאמינה, אתה יודע שגם מבחינה מנטלית אי אפשר לקחת הרבה דברים, אתה תיפול מרוב כובד, אז לוקחים רק את הדבר היקר ביותר, מוטו לחיים...
אז אצל סטף הייתה זו היצירה הלאומית. לא זו עם העט או המכחול ביד, לא זאת שצועקים במגאפון - אלא דווקא היצירה בעבודות האפורות, השקטות. אלה שכל אחד יכול לעשות - הן שייתנו את החוסן, הן שיאפשרו סיפוק מקומות עבודה לאנשים הפשוטים, הן שיפחיתו את הדיכאון והחרדה ויאפשרו להזדקן בכבוד ולדוג דגים בין אם היית מיליונר ובין אם לא.

אז אני למדתי בבית ספר עיוני, אבל רוב הזמן היה בזבוז זמן מבחינת הכנה לשוק העבודה. חוץ ממקצועות השפה: ללמוד ספרות היסטוריה ותנ"ך זה כן משהו שחשוב לבני תרבות, אך רק הלימודים המקצועיים שאחרי בית הספר, שינוי המסלול שעשיתי גם אם היה קשה ומתסכל - באמת הקנה יציבות מסוימת לחיים, שזה עוד לפני עבודה בתכלס. פשוט לדעת לכוון את עצמי ליצור, לעלות, גם אם הייתה ירידה מייאשת. לא בחממה של בית הספר אלא ב"חיים האמיתיים", שבהם אנשים צריכים ממך משהו, לא רק מוקסמים מהשנינות שלך.
זה לדעת את המקום היחסי שלך, כמו שאמר אלברט איינשטיין. להבין מה את יודעת ומה לא, באיזה שלב את. מה כבר עשית שממנו ניתן להמשיך?

החזון הציוני המובא כאן הוא בעצם: "אם זה טוב ואם זה רע אין כבר דרך חזרה."

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על איש ליד מכונה - סיפור חיים, רעיונות ומעשים