׳היו שניים בלי תפקיד׳ (שהוא רומן הביכורים (!) של תמר רפאל) מיוחד בזה שהוא מדבר על כלום, אך עם זאת מדבר על הכל.
היכולת של רפאל לתאר את מורכבות הנפש האנושית, בתיאורי חוויות ותחושות מפורטים עד מאוד, היא פנטסטית וראויה לשבח - וקשה שלא להתחבר לתיאורים, החוויות והתסכול של הדמויות.

אבל הגדולה האמיתית היא ׳הכלום׳ ו-׳הכל׳ ששזורים אחד לתוך השני. לכל אחד מאיתנו יש ׳ניצן׳, ׳דנה׳, ׳דפי׳ ו-׳מאיר׳ משלו. כל אחד מאיתנו הוא אלינור לפעמים, או יפתח בפעמים אחרות.
במקרה הזה, היינו זוג צעיר (אלינור ויפתח) שחייו סובבים סביב ה-״מפלגה של הצד שלנו, המפלגה של הצד השני והמפלגה של המעצמה האהובה עלינו״ בין אם אנחנו חיים ב-״עיר הזאת״.
אנחנו חווים לאורך כל חיינו את סל התחושות, הרגשות והדינמיקה של אלינור ויפתח - שגורמים לנו להבין שכל הדברים שאינם נקובים בשמם, יכולים פשוט להתחלף עם כל שם אחר.
ואת זה - כפי שציינתי בהתחלה - מצליחה רפאל להעביר באופן אלגנטי ומפותל מאוד, שיוצרת הזדהות עמוקה בין הקורא לדמויות.

וואו! יש סופרים בדורנו!