ביקורת ספרותית על סנאי ירוק מאת יאיר דוד
ספר טוב

---

העיתונאי נחום ברנע, ששירת שנים ארוכות כאיש מילואים בצנחנים, כתב פעם כי "אחד ממבחני הקבלה הכי קשוחים שאני מכיר מסתתר מאחורי שאלה פשוטה ובמציאות של ישראל היום קצת אנכרוניסטית: האם היית הולך עם האיש הזה למילואים. מילואים במובן של שהות ממושכת, בתנאי לחץ, עם אותם אנשים; מילואים במובן של תלות הדדית, לפעמים בעניינים של חיים ומוות, על פי רוב בעניינים בנאליים כמו סידור תורנות שמירה או הכנת קפה". כיום, לאחר שלחמתי במלחמת "חרבות ברזל" כמפקד בחטיבת צנחנים מילואים, אני מבין עד כמה צדק.

הציטוט של ברנע עלה בדעתי כשקראתי את הספר "סנאי ירוק" מאת סא"ל (מיל׳) יאיר דוד (הוצאה עצמית, 2022), שהביא את סיפורה של יחידת נ"ט (נגד טנקים) לא שגרתית בצה"ל. בשנים שבין מלחמת יום הכיפורים למלחמת לבנון הראשונה, "בחטיבת מילואי צנחנים צה"לית הייתה מחלקת אנשי מילואים שהתנהגה אחרת. שונה מכל מחלקה אחרת. אנשיה כינו את עצמם לעיתים המחלקה, לעיתים מחלקת סאגר" (עמ׳ 10). דוד, "לוחם בסיירת הצנחנים ומפקד צוותי מפעילי טילים נגד טנקים. בחיל האוויר היה אחד מראשוני נווטי הקורנס והבז. בעל ניסיון מבצעי עשיר" (מגב הספר).

דוד, בן קיבוץ גברעם, הכיר חלק מאנשי המחלקה, משום שעבר כמותם, בשלהי 1963, קורס נווטי נ"ט (בצה"ל נהוג לכנות את אלו היורים את הטיל כוונים ולא נווטים, אבל לא נתווכח עם המחבר) על טיל האשף (קוברה) מתוצרת גרמניה. לאחר שירותו בסיירת הצנחנים השלים קורס טיס והוסמך כנווט קרב, וטס בעיקר במטוסי פנטום 4- F(קורנס) ו-15- F(בז).

מרבית חברי המחלקה, כתב, "הוכשרו כנווטי טילי נ"ט קלים, טילים שיצאו משירות לאחר כמה שנים, והתפזרו ביחידות צנחנים שונות. לאחר מלחמת יום כיפור התקבצו יחדיו, מיוזמתם, מכמה מסגרות לוחמות, התמקמו בחולות של איסמעיליה, ליקטו טילים נגד טנקים מסוג סאגר שהותירו המצרים בחולות סיני ושיגרו כמה מהם על המצרים" (עמ׳ 10). הם לחמו גם בלבנון. התברר כי אנשי המחלקה "דאגו למנות לעצמם מפקד מחלקה, שלא היה קצין; התנהלו ברמת מחלקה שלא על פי הפקודות; ניהלו שיחות על עתיד המחלקה על דעת עצמם ואף שזכו לתמיכה של מפקדיהם הישירים, המחלקה מעולם לא קיבלה מצה"ל הכרה רשמית כמחלקת לוחמה בשריון האויב" (עמ׳ 10).

"‏בשירותי הארוך בצה"ל בסדיר ובמילואים, במשך יותר משלושים שנים, נתקלתי בדפוסי התנהגות של יחידות מיוחדות שבהן שירתי – בסיירת הצנחנים, בטייסות מבצעיות של חיל האוויר וכמו כן בגופי מטה כמפקדת חיל האוויר בגופים מקצועיים כמרכז לניסויי טיסה של חיל האוויר" (עמ׳ 10), כתב דוד. "אנשי מחלקת סאגר התנהלו אחרת, לגמרי אחרת. אלו הנהיגו לעצמם אורחות שירות שחרגו מכל נורמות התנהגות צבאית שנחשפתי אליה. זאת מחלקה שלוחמיה לא הסתפקו במילוי תפקידם. אלה אנשים שהבינו טוב יותר משהבין צה"ל את התפקיד שנטלו על עצמם" (עמ׳ 11).

טיל האשף, נכתב בספר, "היה טיל נ"ט ייחודי ומתקדם לזמנו. משקלו היה עשרה קילוגרמים והיה אפשר לשאת אותו ידנית כאשר הוא רתום למנשא גב או על כלי רכב קלים. היה אפשר לפרק את ראש הטיל מגופו ולהרכיבו מחדש. הוא התאים לנו כצנחנים, כיוון שהיה אפשר להצניחו במארז, לאסוף אותו לאחר הצניחה ואחר כך לנוע אתו בשטח, נישא על מנשא על הגב. המנשא שימש לעיתים גם כבסיס טוב להעמדת הטיל ולשיגורו" (עמ׳ 21).

בנוסף, ציין, "תכונה חשובה במיוחד הייתה האפשרות לשגר את הטיל ממדרון אחורי ביחס למטרה כאשר הנווט שמנחה אותו שוכב מוסווה היטב במדרון הקדמי. זהו יתרון עצום ביחס לשיגור לטילי נ"ט ממדרון קדמי, אשר שיגורם מסגיר את מקומו של הנווט, לפחות בקירוב, ומאפשר למשוך לשם אש רבה" (עמ׳ 21). לכן נשלחו ליחידת התותחנים 755 מספר צנחנים והוכשרו כנווטי אשף.
דוד סיפר כי בעת הכשרת חיילי סיירת הצנחנים כנווטי נ"ט בתותחנים, נתבקשו הצנחנים "להסיר מראשינו את הכומתה האדומה, סממן שצנחן לעולם לא יוותר עליו, ולהחליפה בכומתת תותחנים שחורה. לגבינו הייתה הוראה זו בגדר ׳ייהרג ובל יעבור׳ והיינו מוכנים ׳לשבור את הכלים׳ בגללה" (עמ׳ 26). לבסוף נמצאה איזו פשרה מפא"יניקית שאפשרה לכולם לרדת מהעץ.

חלק מאלו שהוכשרו כנווטי אשף, התגלגלו בהמשך לפלוגת האשף (פלוגת נ"ט) בחטיבת הצנחנים מילואים 80. אחד מחיילי הפלוגה, עודד ליפשיץ שמו, שבסדיר שירת כמ"כ בגדוד הנח"ל המוצנח של הצנחנים (גדוד 50) סיפר למחבר שבשנת 1959 שאל מפקד הפלוגה שלו בגדוד, דוביק תמרי (לימים תא"ל וחוקר צבא בעל שם) את חייליו מי מהם מתכוון לשרת במילואים בצנחנים. ליפשיץ השיב שבכוונתו ללכת להקים קיבוץ חדש מול חאן יונס, ניר עוז שמו, ובמילואים ישרת בהגנת הקיבוץ. "כשכולנו נצנח בדמשק – עודד ליפשיץ יגדל עגבניות בניר עוז" (עמ׳ 34), הטיח בו תמרי לעיני הפלוגה. ליפשיץ, אגב, לחם "בארבע מלחמות כצנחן מילואים קרבי" (עמ׳ 34).

כשקראתי שליפשיץ היה חבר ניר עוז מיהרתי לחפש בגוגל על גורלו. ב־7 באוקטובר 2023, במהלך מתקפת הפתע שביצעה החמאס, נחטפו ליפשיץ ואשתו יוכבד מביתם לעזה בידי מחבלי חמאס, וביתם הועלה באש. ב־23 באוקטובר שוחררה אשתו יוכבד. על פי עדותה, הוחזקו השניים בשבי בנפרד.

הרס"פ של פלוגת האשף, אברי ראב"ד, סיפר כי המ"פ, חיים ציפורי, ״שהיה איש סיירת ותיק ומ"מ תול"ר בסיירת (גבעתי מ־53׳ וצנחנים מ־55׳), הגדיר את חולשות היחידה בתחומים הבאים: חיילות פרט (הוא גרס כי בוגרי נח"ל מוצנח משרתים מעט מדי זמן מכדי להפכם לחיילים), התמצאות, ניווט וסיירות, תפעול רכב, הבנת פעילות שריון, חולשת הפעלת נשק הנ״ט בפעילות רגלית ורכובה" (עמ׳ 222). על כל אלו שם ציפורי דגש באימוני הפלוגה.

תיאור מרתק של לחימת מחלקת האשף של חטיבת הצנחנים מילואים 80 במלחמת ששת הימים הביא המחבר בעדותו של אחד מחיילי הפלוגה, רפי נצר. כוח מהפלוגה בפיקוד המ"פ ציפורי, שהיה בשעתו "סגן מפקד סיירת הצנחנים" (עמ׳ 234), הוטס לרמת הגולן. הכוח נחת סמוך לכפר הסורי פיק וטור הג׳יפים של החטיבה, שכלל את סיירת החטיבה בפיקוד מיכה בן־ארי (קפוסטה), נע לכיוון תל פארס. סמוך לחאן ג׳וחאדר נתקלה המחלקה בכוח סורי קטן. "לפתע ראיתי את מאיר הר־ציון ניתק מאתנו ורץ במהירות, יורה מהטומי־גאן שהיה ברשותו, מאגף את המבנה, מטפס לעבר הגג וזורק רימון הלם. כעבור זמן קצר הוא הגיע לכיוון הכביש כשחמשת החיילים הסורים צועדים לפניו עם ידיים מורמות" (עמ׳ 60).

בהמשך זיהה הכוח שיירה סורית. נצר זיהה שאחד הרכבים היה רכב פיקוד. "יריתי טיל, ניווטתי אותו לעבר המטרה ולפי התרגולת איתרתי אותו במשקפת. הטיל פגע במטרה, גרם לפיצוץ גדול וניפץ את כלי הרכב. השיירה הסורית עצרה ולא המשיכה עוד בתנועה" (עמ׳ 60). היה זה שיגור האשף המוצלח היחיד במלחמה.

על סיום המלחמה עבור פלוגת האשף סיפר העיתונאי נחום ברנע, יוצא גדוד 50, שהיה אחד מחייליה. "ביום השמיני של מלחמת ששת הימים ירדנו מהגולן: פלוגה של צנחנים במילואים שגירדה את שולי המלחמה. חיים ציפורי, המ"פ שלנו, בחייו האזרחיים מבכירי משרד החינוך ואבי רשת המתנ"סים, החליט לערוך מסע חינוכי: בדרכנו הביתה נעבור מה שיותר שטחים כבושים, מה שיותר גדה" (עמ׳ 63). בראש תל סמוך ליריחו עצר ציפורי את שיירת רכבי הפלוגה, העמיד את האנשים לפני הרכבים והקריא להם מספר יהושע (פרקים ו׳, ז׳) על עכן שלקח מן החרם וכיצד יהושע שרף את שללו. ואז אמר ציפורי לאנשיו: "תוציאו הכול. את כל השלל. אני הולך לעשות חיפוש אחר כך, ואני לא מקנא במי שייתפס" (עמ׳ 64).

החיילים השליכו לערמה את כל שלקחו, מנורות, אופניים, פריטים שנלקחו מבתי הכפריים הסורים ברמת הגולן. "המ"פ שלף ג׳ריקן מאחד הג׳יפים, שפך את תכולתו על הערמה והדליק. המחזה לבש אופי של טקס וודו: מי שלא היה לו מה לתרום השליך משהו משלו אל תוך האש, העיקר להיות חלק מהטקס, לא להיות מנודה" (עמ׳ 64). חיפוש נוסף, סיפר ברנע, לא היה. "כשעלתה האש עלינו כולנו אל כלי הרכב ונסענו משם במהירות, כאנשים שבורחים מפני חטאיהם, כאנשים שמשוועים לכפרה" (עמ׳ 65).

גם בפעולת כראמה השתתפה פלוגת נ"ט אשף של חטיבת הצנחנים מילואים 80. אחד מחיילי הפלוגה סיפר למחבר כי המ"פ, חיים ציפורי, היה "חביבו של רפול, רפאל איתן, מח"ט הבקעה באותם ימים, ולא הייתה לו שום כוונה לשוב משירות המילואים ללא פעולה מבצעית רצינית" (עמ׳ 80). הוא נסע למח"ט וחזר "וחיוך של אושר נסוך על פניו. הוא שלף מתרמיל הגב שלו משתיקי קול מותאמים לתתי המקלע עוזי" (עמ׳ 80). המשימה שקיבל הייתה להשתלט על המוצב הירדני החולש על גשר דמיה. כוח הפלוגה נע למוצב בלילה, ובאור ראשון 21 במרץ 1968, נערך לתקיפה. "משתיקי הקול הורכבו על קני תתי־המקלעים, ובחסות הערפל הכבד של שעת הבוקר המוקדמת הצלחנו לחדור למוצב הירדני ולהשתלט עליו" (עמ׳ 80). הירדנים ברחו מבעוד מועד.

בשלהי מלחמת יום הכיפורים סמוך לאיסמעיליה התגבשה מחלקת הסאגר בגדוד 66 שבחטיבה 55, על בסיס לוחמים משתי פלוגות בגדוד שהיו "בוגרי פלוגת האשף של חטיבה 80" (עמ׳ 130). לוחמים אלה נקלטו בגדוד (ועברו למעשה חטיבה) עוד בטרם המלחמה, לאחר שב־1970 זנח צה״ל את טיל האשף. מג"ד 66, סא"ל (מיל׳) יוסי יפה, "ששירת בעברו תחת פיקודו של מאיר הר ציון בגדוד 890 ולחם במלחמת ששת הימים עם הגדוד, בין השאר בגבעת התחמושת" (עמ׳ 106). יפה, כתב המחבר, "רצה יכולת נ"ט עצמאית ולשם כך הקים את מחלקת הסאגר" (עמ׳ 132).

למפקד המחלקה מינה יפה את גדעון רפאפורט, סמל מחלקה ובעברו "לוחם בגדוד 50" (עמ׳ 32), לאחר שאנשיה ביקשו מהמג"ד שלא ימנה עליהם קצין כמפקד. לאחר הקמתה, כתב, "המשיכה המחלקה להתפתח שם, ליד איסמעיליה, שם פיתחו לוחמיה תפיסה מבצעית, הובא סימולטור שלל, נכתבה חוברת שעסקה בתורת הלחימה ובוצעה הדרכה מסודרת ראשונה" (עמ׳ 130). מיכה עשת , שבסדיר שירת "כקצין המבצעים בגדוד 50" (עמ׳ 139) ובמלחמת יום הכיפורים שימש כקצין המבצעים של גדוד 66, אמר למחבר כי בעיניו היו חיילי המחלקה "חבורה של אנשים בעלי רוח יזמית חריגה, לפעמים שוברי משמעת " (עמ׳ 139). עם זאת, מקריאת הספר ניכר כי המג"ד, יפה, ולימים גם עשת כמג"ד, החזיקו את המחלקה קרוב אליהם ושלטו בנעשה בה באופן הדוק. הן משום אופיים ה"יוזם" של האנשים והן בגלל טיב אמצעי הלחימה שהפעילו.

על פועלה של המחלקה העיד בעז דוד, אחד מאנשיה. המחלקה הוצבה במוצב "זברה", מערבית לציר איסמעיליה-פאיד. מול המוצב היה מוצב מצרי ובאחד הימים, בעוד צוות הנדסה מניח מוקשים לאורך קו הפסקת האש, ירו המצרים טיל סאגר לעבר כוח ההנדסה. "בלילה הייתה סופת חול רצינית והטילים היו מכוסים בחול, רק קצות הכנפיים בצבצו. צוות ההנדסה כבר התפרש בוואדי והתחיל בעבודות ואני חופר בטירוף לחשוף את הטילים. לאחר מאמץ מרוכז והרבה זיעה אני מצליח לשלוף ולנער אותם ומציב מחדש את עמדת הטילים" (עמ׳ 153), אמר.

הטיל המצרי החטיא את כוח ההנדסה. אז "החל הטלפון הקווי בעמדה לצלצל והמג״ד יוסי יפה היה על הקו. הוא ביקש לוודא שאני מזהה את עמדת הנווט המצרי והורה לי לפגוע בה" (עמ׳ 153). בתגובה ירה בעז דוד טיל לעבר עמדת הנ"ט המצרית, אך בגלל שהיה מכוסה בחול התקשה לשלוט בו. "בסופו של דבר השתלטתי עליו והוא פגע בתחתית המטרה" (עמ׳ 153), סיפר. בלילה המצרים "פינו את ההריסות ושלפו את הגופה. בקרב שבין נווטי הסאגר אנחנו אמרנו את המילה האחרונה!" (עמ׳ 153).

באחד האימונים בסיני לאחר מלחמת יום הכיפורים נרדמו אנשי המחלקה בשקי שינה בקור מקפיא. מנו, מאושיות המחלקה, הודיע שהוא מכין קפה. האנשים שמחו כי "במחלקת הסאגר קפה היה אירוע שאסור להחמיץ" (עמ׳ 176). אבל איך ייצאו בקור המקפיא משקי השינה? מכל עבר קראו האנשים למנו להביא להם קפה. מנו, במבטא מדויק ובארשת של משרת בריטי עתיק השיב: "Coffee will be served at the library, sir!" (עמ׳ 176). כולם צחקו.

מפקד המחלקה, גדעון רפאפורט, סיפר למחבר כי "העיקרון החשוב שניסינו להעביר, ללא הצלחה, הוא שיש צורך בגדוד חי"ר לנשק "שטוח מסלול" לטווחים ארוכים. מאחר שהמושג "טיל נ"ט" טעון בדימויים שונים, אני מעדיף לקרוא לו "ארטילריה שטוחת מסלול"" (עמ׳ 241). הוא שיבח "את הרעננות המחשבתית של מפקד גדוד 66, יוסי יפה ז"ל. הוא השתכנע וקיבל את דעתנו, שלמחלקת הסאגר במסגרת הגדוד יש תרומה חזקה ומשמעותית. יוסי לא היסס להילחם על כך עם הדרגים השונים שמעליו" (עמ׳ 242).

גם במלחמת לבנון הראשונה לחמה המחלקה, כמחלקת הנ"ט של גדוד 66. צבי בר־חיים, חברו הטוב של המחבר מהתקופה בה היו "מדריכים בקורס מפקדי הכיתות בסיירת הצנחנים" (עמ׳ 35), סיפר כי גדוד 66, עליו פיקד אז סא"ל (מיל׳) מיכה עשת, נכנס רכוב ללבנון ממטולה ואנשי המחלקה נעו בג׳יפים. "מאחר שבצה״ל כונה הטיל סאגר ׳סנאי׳, קיבל הכוח שהיה בג׳יפ של ברנסון את אות הקריאה ׳סנאי ירוק׳" (עמ׳ 196).

דני ולטר, שבסדיר שירת "בגדוד הצנחנים 890 בפלוגה ב׳" (עמ׳ 30), הוכשר כנווט אשף ובמילואים היה לאחד מאנשי המחלקה, סיפר כי בהפסקת האש הגדוד התמקם בכפר הלבנוני ג׳יב ג׳נין אלו מול כוחות הצבא הסורי. והנה, לפתע ירה ג׳יפ תול"ר סורי לעבר אחת מפלוגות הגדוד. "בעבורי הייתה זו פקודת האש ושיגרתי סאגר אחריו. נהג הג׳יפ ניסה להתחמק אבל זה לא עזר לו. הפגיעה הייתה קטלנית בעבורו" (עמ׳ 200). מפקדת החטיבה שיבחה את הירי המוצלח ואמרה בקשר "כל הכבוד, סנאי ירוק" (עמ׳ 200).

למרות ההצלחות בתחום הנ"ט במלחמת לבנון הראשונה, לא רק של המחלקה אלא גם של יחידות הנ"ט הסדירות ושל חטיבת הצנחנים במילואים 409 (חטיבת הנ"ט), פורקה מחלקת הסאגר לאחר המלחמה. צה"ל לא ידע "לאכול" אותה.

הספר המקיף שכתב סא"ל (מיל׳) דוד הוא, אם כן, גם מחקר מאיר עיניים על תחום הנ"ט בצה"ל וגם סיפור מרתק על מחלקה לא שגרתית, מהסוג שיכול לקום ולהתפתח רק בצה"ל של אז ורק במילואים. המחבר גם הוסיף ותיאר את התפתחות תחום הנ"ט בצה"ל בסדיר ובמילואים, ובכלל זה חטיבת הנ"ט ונספח על הקמת פלוגת הנ"ט בחטיבת הצנחנים הסדירה (פלוגת ה"עורב" כשמו הצה"לי של טיל הנ"ט האמריקני מסוג BGM-71 TOW) שכתב מיכאל דידי, מבוגרי הפלוגה שגם שירת בה כקצין וכמפקד. "החשיבה מחוץ לקופסה, הספקנות שמחייבת חשיבה לעומק, התעוזה לשנות ולהסתגל לשינויים, התפיסה המרחבית של אנשי הנ"ט והיכולת לפעול בשני ראשים רחוקים – כל אלה משכו ליחידה את טובי המפקדים בחטיבת הצנחנים" (עמ׳ 306). בין אלו מנה דידי את הרמטכ"לים אביב כוכבי והרצי הלוי, ואת האלופים יאיר גולן, אמיר ברעם ונמרוד אלוני. וישנם גם מפקדים בולטים נוספים.

בספטמבר 1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה, כתב דוד, "נחתו בחצור ארבעת מטוסי הפנטום הראשונים. לא חלף זמן רב ובעשרים באוקטובר 1969 ביצענו את התקיפה המבצעית הראשונה. המטרה הייתה סוללת טילי קרקע־אוויר מצרית ליד שדה התעופה אבו סואיר. כל מטוס שחרר על המטרה 11 פצצות. טסתי בגיחה זו כנווט של בן הזוג של מוביל המבנה" (עמ׳ 87). באחת הגיחות, ב־30 ביוני 1970, הופל המחבר. "לאחר כשמונה שעות של מחבוא בשטח המצרי, הגיע מסוק יסעור לחלצני. שלושה ימים לאחר מכן שבתי ותקפתי במצרים, באותה גזרה שבה נטשתי" (עמ׳ 88).

לאחר התקרית חיפש פתרון יעיל לתקיפת סוללות טילי הקרקע־אוויר. "הגעתי לפתרון, שלא ארחיב על אודותיו כאן, שהצריך ביצוע שינוי במחשב ההפצצה של מטוס הפנטום. לעזרי בא מהנדס אלקטרוניקה צעיר, שהגיע זמן מה לפני כן לגף בקרת ירי בכנף, בחצור. ויקטור שנקר שמו. תחושתי הייתה שהגחלים לוחשות והמלחמה עשויה להתלקח מחדש מיד" (עמ׳ 235).

לאחר שקיבל את הסכמת מפקד טייסת הקרב 201, סא"ל יפתח זמר, הלך דוד למשרדו של מפקד הכנף, רפי הר־לב. "אני בדרגת סגן, חסר השכלה אקדמאית, אפילו תעודת בגרות לא הייתה לי, ושלא במסגרת תפקידי. ביקשתי מרפי הר־לב אישור להתקין במטוס מחשב אשר בו עשה ויקטור שינוי בבית המלאכה, לטוס עמו ולבדוק את טיב השינוי בהפצצה במטווח. רפי נתן לי את הסכמתו, אף שלא הייתה לו סמכות לכך" (עמ׳ 235).

שנקר, יצחק בן־ישראל ודוד קיבלו על פועלם את פרס ביטחון ישראל. "פעלנו כך, כאשר אנחנו עוקפים את הנהלים, אף שחיל האוויר היה חיל מסודר מאוד. מדוע? מפאת תחושת הדחיפות" (עמ׳ 236). המחבר ציין כי "דפוס דומה מצאתי אצל אנשי מחלקת הסאגר שהרבו לפעול שלא על פי הפקודות והנהלים" (עמ׳ 236).

לדבריו, "בסיפור המורשת שהבאתי כאן אין בכוונתי להטיף לשבירת המסגרות המסודרות ולזלזול בסדר. נהפוך הוא. עם זאת, אל לנו להיתפס ולהיאחז במילה הכתובה. בלי יוזמה ובלי חריגה מהמסגרת אי אפשר להשיג יותר ממאה אחוז. כל חבורת לוחמים טוב שתדע לקבוע את האיזון שעליו גם תהיה מוכנה לתת את ההסבר ואת הדין ברגע של אמת" (עמ׳ 236). זהו הלקח העיקרי שיש לקחת מסיפורה של מחלקת הסאגר ואותו יש לאמץ גם לצה"ל של ימינו, במגבלות המתחייבות.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על סנאי ירוק