כשיש לי זמן, אני מנסה לבלות את ימי הקיץ בחוף הים. חבל לא לנצל מגורים בקרבה למקום כל כך יפה שמעניק כזה שקט. התחלתי ללכת לבד לחוף הים הצפוני של תל אביב, לפרוס לי מגבת ולקרוא ספר. זו בהחלט תחושה מדהימה וכמה חבל שלא ידעתי קודם כמה זה כיף! הישיבה בחוף מעניקה לי תחושת רוגע מסוימת שאני כל כך זקוקה לה עכשיו. לכן, כשמצאתי את הספר "הגל שלא נגמר" על ספסל ברחוב, הכריכה ישר תפסה לי את העין. הספר הזה נראה בול כמו ספר שארצה לקרוא בים.
יונתן, גולש גלים בנשמתו, מגולל את סיפור חייו האמיתי בעקבות אהבתו לגלישת הגלים. הוא נושר מבית הספר בגיל ארבע עשרה ובמקום ללמוד הוא מטייל לו בעולם, נהנה מהחופש ובעיקר מהגלים. הסיפור עוקב אחר חוויותיו במקומות השונים בעולם, עולמות הים והגלישה וגם עולמות היוגה, תרבות המזרח ומערכות יחסים.
התחברתי והערכתי בעיקר את המקום של התשוקה העצומה לעשות את מה שאתה אוהב, לעשות ויתורים בשביל הגשמה גדולה יותר ולנסות לחיות את החיים במלואם. מנגד, הספר כתוב בצורה פשטנית ביותר. הייתי משייכת אותו לסוגת הנוער או החבר'ה הצעירים (הזכיר לי קצת את הסגנון של חכמת הבייגלה).
הבעיה הגדולה ביותר היא שפשוט אין אחידות בכתיבה. תחילתו של הספר עוסקת בחוויות חיים, בגלישה, בדברים יותר רוחניים שניכר כי נכתבו ממקום עמוק. אבל סופו הוא פשוט בליל של עמודים על גבי עמודים אודות בחורות והקשרים איתן. תיאורים ילדותיים על נינה, לינה, מינה, סימה, רינה בלה בלה בלה בלה וואו איזה משעמם! הלכתי לאיבוד.
אבל אחרי הכול ולמרות הפגמים, בעמודיו האחרונים של הספר יש רגע יפה בו יונתן מתאר שהוא חוזר אל בית הספר כמורה מחליף ובכך סוגר מעגל עם מה שהפחיד אותו כל חייו, הלימודים.
אם יש משהו חיובי שלקחתי מהספר הן תחושות החופש והאהבה שהוא הצליח לזרוע בי ודחף בלתי נשלט לקבוע את הנסיעה הבאה שלי לחו"ל.
סקייסקנר הנה אני באה!!! (אחרי התקיפה האיראנית כמובן).
•
•
•
•
