ביקורת ספרותית על שירי יין ואהבה מאת אבו נוואס
ספר בסדר

---

אבו נוואס היה משורר ערבי חתרני בתקופת השיא של הח'ליפות העבאסית. לפעמים היה חבר של הח'ליפים ולפעמים נכלא על ידם, הוא כתב כל כך הרבה שירי אהבה לנערים שעד היום השם שלו משמש ככינוי להומוסקסואל במרוקו. כן, זו הייתה המציאות של בגדד במאה השמינית. לא רואה משהו כזה קורה בבגדד של המאה ה21..

בכל מקרה, לאחר מבוא תמציתי על האיש המרתק הזה מובאים בפנינו כמה עשרות שירים שלו מהמגוון עליו הוא השתרע: שירי שכרות, שירי אהבה לנשים, שירי אהבה לגברים, שירי לעג והלל לרמי המעלה של תקופתו, ושירים מהורהרים יותר עם אבחנות על חיים ומוות.

שירי היין שלו מלאים חיים, תשוקה, הומור וחן מילולי בתיאור שמיימי כמעט של היין. אבו נוואס היה ילד מסיבות פרוע, ואפשר בקלות לדמיין את השירים האלו מנוגנים באיזו מסיבה בבגדד, משהו כמו שירי טראפ היום או רוק פסיכדלי בשנות השישים.
אביא כאן כמה מהאהובים עליי:

"השתייה בצלו של המסבאן
יש בה תענוגות, ידידי,
בייחוד אצל יהודייה,
שחורת-עין כלבנה נעה;
תשקך מכף ידה הרעננה
כאילו היא ניצן-לשד-התמרה;
וכשהשיכרון נמסך בדמה,
הריהי מתהוללת בגבור אונה."

"קרניים ליין עתיק
בגביעי התסיס,
ידמה לכוכב זורח
או במילואו ירח,
לו נוצק בלילה
נמוגה החשיכה;
ימזוג לשותיו חדווה
ולא יפחדו מדאבה,
ישחק לפנינה חורגת
שבמים היא נחרזת;
לעולם טיפה ממנו לא אטעם,
בטרם אמתיק סוד עמו, נפעם."

"הבה לנו יין בבל להלל,
שבצרוהו מעידן הקיסרים,
יין שהמים הורהו ואימותיו הכרמים
בכוס מעוטרת עיטורים כרכומיים.
כי אין הפיכחים אלא פזיזים וניזוקים,
ואין החיים אלא מיצוי העינוגים.
צא ושכר!"

כמובן שיש אזכורים לקונפליקט בין אהבת היין של אבו נוואס לבין ההלכה האסלאמית, אזכורים חתרניים ואמיצים אפילו היום, ואביא כאן מספר דוגמאות:

"מוכיחי שאנזר משתייה - הט אזנך,
המעט עכשיו מגערתך
ושתה את היין והנח לי
מתפילה של יום-יום.
ובבוא העת לתפילה ולצום,
רומם את הצום בשתייה
ומסוך את היין בשינה;
וכל עוד תחיה, קרא תיגר
על צדקנים ומטיפי מוסר."

"בכיתי, אך לא על שרידי המאהל הנטוש
גם אין בי אהבה שאבכה על הפרידה,
אלא חדית' שהגיענו מנביאנו
הוא שהניעני לבכות מרה;
זה החדית' המוסר ששתיית השכר אסורה,
ובגלל האיסור בכיתי על רוע הגזרה.
אך שתה אשתנו טהור גם בידעי שבזאת
אני גוזר על גבי שמונים מלקות."

"הרבה חטאייך בכל מאודך
כי אל אל רחום וחנון פניך,
שימחל על חטאייך ובעדן ישכינך,
ותשוב בתודה אל ריבון עולמייך;
עוד תתחרט ותישוך כפות ידיך,
כי מאימת השאול נטשת עינוגייך."

את השיר שלו על כך שהוא לא מעוניין לעשות את החאג' בגלל שהוא עסוק במסיבות בבתי זונות בבגדד אני לא אשים כאן, שיישאר לכם משהו לקרוא בספר..


החלק השני הוא שירי האהבה של אבו נוואס, גם לנשים וגם לגברים, ושירי אהבתו לנשים לא מאוד הרשימו אותי. הם די מתרפסים בפני האישה, מכילים ביטול עצמי, חלק גדול מהם נכתב מתוך תשוקה בלתי ממומשת לאישה שדוחה אותו ויש בהם משהו די בכייני.
מצד שני, כשהשירים שלו מונעים שוב מתשוקה ממומשת ומאהבת החיים ואהבת עצמו שוב יש בהם זוהר, ואלו בעיקר שירי האהבה שלו לגברים, למרות שגם בהם זה לא הרוב.
השירים ההומו-ארוטיים שלו מעניינים יותר אפילו כשהם לא מלאי התשוקה והחיים של רוב שירי היין שהצגתי לעיל, ואין ספק שעוזרת להם מאוד השונות שלהם והייחודיות לעומת שירי אהבה לנשים. מה לעשות, זה החלק המסקרן יותר קורא מודרני ממוצע.

"מוכיחה גינתה אותי כי בחרתי
עלם בהיר ונהיר כחמה;
אמרה: נתקפחת שלא זכית
להנות מחמדת עלמות יפהפיות.
אמרתי לה: אמנם בער אני אך לא איש
כמוני יוֹנֶה עצמו במקסם אשליות:
האם אבכר ימים על פני מדבריות
או איילות על פני צבאי הצִּיּוֹת?
אל נא תגנני שאני כמות שאני
עד מותי, אף אם תמאסי בזאת,
שהרי כך ציוונו ספרו של אללה
לבכר בנים על בנות."

"גופי חולי ומותש מִלֵּאוּת
והלב הלוהט בוער כאש,
אהבתי איש יקר שמדי היזכרי בו
דמעי ניגרים מעיניי;
מראהו כלבנה וכשמש מצחו
וכצביה עיניו וצווארו;
חגור-אבנט מהלך לעבר כנסייתו,
הבן הוא אלוהיו, כידוע, והצלב;
הלוואי שהייתי כומר או ארכיבישוף בכנסייתו,
מי ייתן והייתי לו כברית החדשה וככתבי הקודש;
הלוואי שהייתי לו קרבן
או גביע תוסס ומקציף;
שאזכה להיות במחיצתו ויועילני,
אזי יפוגו חליי, כאבי ויגוני."

"חֵי נפשי שהכוס לא העירה תשוקתי,
רק פני המוזג שימחו את לבי;
קינאתי בגביע ובקנקן,
שאצבעות עדינות אחזו בם;
אמות אם ירחיק הכוס ממני
ואחיה אם מידיו ישקני;
כי לי שיכרוניים - שכרון מבט העין,
ושני - יין ח'סראואן,
כל המעלות נתקבצו בו
ואין כמוהו ליופי;
אם תזכה בו כף ידי,
תתגשמנה כל תקוותי.
הידידות עם העלם היא מרום מאווי,
ועם העלמות - היא שפל חיי;
בשתות העלם יין
הריהו מכלל יופי,
כשהוא מחייך אני אומר כי הוא חזיז שנתחזז,
וכשהוא מרטיט אני אומר שהוא פין פן מתנודד,
חברתו טובה לי מחיים
עם בדווים במקומות צחיחים,
שכל חייהם - אכילת חרדונים
ושתיית מים מבורות נשברים."

החלק הבא הוא שירי שבח ולעג, והוא החלק הכי חלש באוסף הזה לדעתי.
סיבה אחת היא שהכתיבה של אבו נוואס בתחום הזה היא לפעמים מאוד פשטנית (למשל לעג על יריב שלו שאמא שלו קראה לו "בטעות" אבאן במקום אתאן - אתון. מאוד מתוחכם, מה אני אגיד לכם..), ולפעמים יש בה תחכום אבל אין מספיק הערות שמבהירות את העניין המדובר.
כלומר, זה חלק שמאוד נטוע בזמן ובמאורעות, ואני מרגיש שהרבה פעמים כאן אני לא מקבל מספיק קונטקסט כדי להבין לגמרי את הכוונות של אבו נוואס ואת הרקע לדברים שלו. לפעמים כן, אבל לא מספיק.
כמו כן, יש בחלק הזה שיר סאטירי בשם "אספר בשבחו של תרנגול הודי", בזמן שתרנגולים הודיים הגיעו מאמריקה כמה מאות שנים טובות אחרי ימי אבו נוואס.. לא ברור האם זה תרגום גרוע, או שאבו נוואס באמת כתב על תרנגול הודי והתכוון פשוט לתרנגול שמגיע מאזור הודו. כך או כך, אין הערה שמבהירה מה עניינו של תרנגול הודי בשירה שנכתבה לפני שמישהו בעולם הישן ידע משהו על אמריקה.

החלק האחרון הוא שירי הגות. גם כאן יש מספר שירים סתומים להבנה בגלל מחסור בהערות מספקות, אבל רוב השירים בחלק הזה די מקסימים.
העיקר בשירים בחלק הזה הוא למרבה ההפתעה, אללה ושבחיו מפי אבו נוואס.
השירה שהוא כותב לאללה כל כך חשופה ופגיעה, הוא הרי בא אליו בתור חוטא המודע לחטאיו, ופניות של מי שרואים עצמם חוטאים לרוב מעניינות יותר מדברי שבח של צדקנים, לא חושבים?

"אוי לי ממי שאין לי מפניו מפלט,
במחילתך מענשך אבקש מקלט;
אני העבד המודה בכל חטא,
ואתה הריבון הַסַּלָּח בבוא העת;
שאם תייסרני הרי זה על רוע מעלליי,
אך אם תסלח, מי ישווה לך אלוהי,
אברח ממך אלייך, ואנה
אם לא אלייך יברח הנמלט."

"לא תחדל הנפש לעסוק בהבלי העולם הזה
ראיתיה שאין היא משיגה את משאלתה;
אנו נושמים בעולם חולף ועובר
אך נסתפק ממנו אך במעט מזעיר;
הישמר לנפשך שלא תדבק בך הגאווה
שבה אתה מְתַחֲרֶה את האלוהים.
אוי לצרור של עור ועצמות המנוקב נקבים -
נקבים, שאים תדבר אליו ירום לבו;
שאם ישיג שררה וגדולה,
יתנשא עלייך בעליונותו;
הוא משתבח בעצמו, שבע רצון מדרכו,
הו עבד הבלי העולם הזה, כזבת!
קצתי בנפשי המהלכת בגדולות,
ואיך יכול האלוהים לשאת את הנפש הזאת?
אתה השפל, לא תחדל להבלי העולם הזה להיענות.
הו לבן-הצדעים, הרכוב על החטא,
האינך ירא מאחרית הימים?"

"ישתבח בורא הברואים
מן החלש ורפה האונים;
ינהגהו מן התוהו
אל רחם מבטחים,
במסתרים מעט-מעט
תועה באין רואה;
עד תופע ניעה
מן האין יצור נברא."

הקובץ מסתיים בשירים שאבו נוואס כתב על ערש דווי, שעוסקים במוות הקרב. סיום מאוד פסימי וכבד לקובץ שהתחיל כפי שהתחיל, אבל גם כתוב נפלא. אביא כאן דוגמה אחת מהשירים הללו:

"אני רואה עצמי חי בין החיים
אך רוב איבריי מתו מפגעי הזמנים;
ומה שלא מת בי הלוא רוחי איתי,
ואפילו שרדו כמה מאיבריי, הן בלותי - מותי.
הו ריבון, הן היטבת עמי בכל עתייך,
אך לא אצתי להודות לך על חסדייך.
ויש מצטדק השב אלייך באמתלה,
אך מודה אני כי לי אין על עילה."

סה"כ קובץ מעניין, אבל לא אחיד ברמתו, חסר מספיק הערות, ובהרגשתי קצר מדי, לא ארוך ומורכב מספיק כדי לגשר על הפער בין שירי אבו נוואס ההולל לאבו נוואס על ערש דווי. יש לי יותר מדי טעם של עוד לאחר הקריאה.
7\10

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על שירי יין ואהבה