ביקורת ספרותית על גוף ראשון: נוכחת מאת מירי שטרן־לב

---

במסגרת עבודת הדוקטורט אותה כותבת מיכל, העוסקת בנושא טעון ורגיש - נשים בוגרות, בעשור הרביעי ומעלה לחייהן שעברו אונס בילדותן ונערותן, ובחרו לשתוק, היא מקימה קבוצת תמיכה לנשים שזה המכנה המשותף להן. במסגרת הפעילות בקבוצה, הן טסות לריטריט בכרתים. אולי שם, באי הגדול הזה, שכל כך קרוב אלינו, אבל לא שלנו, אולי שם במקום הזר הזה, אפשר יהיה להוציא את המילים שלא יכלו להוציא כאן, בסביבה הטבעית שלהן, באוויר הכל כך מוכר להן, של ביתן. אולי שם במרחבים של האי הגדול, בים שמֵי טוּרְקִיז מנקדים אותו בנקודת צבע מפתה ומנצנצת, אולי שם יוכלו לפרוק את הכאב ו ואולי אפילו להשאירו שם. גם אם לא את כולו, לפחות חלקו.

בריטריט, הן תתאספנה כל יום, ולצד פעילויות שונות הסיפור של כל אחת מהן יסופר. סוף סוף. תחילה במילים מהוססות, ואז הכאב מקבל צורה של מילים ההופכים למשפטים, ויקבלו צורה ומבנה של סיפור המסופר לראשונה, שיוצא לעולם.

יש לשתיקה כמה פנים. יש מי שחושב שהשתיקה היא כמו חומה הנועדה להגן. על הנשים עצמן, וגם על המקורבים אליהן. בעצם השתיקה הן חשבו שהן חוסכות כאב לסובבים אותן. ויש את השתיקה של הצד השני. של המקורבים. אלו בתורם, חשבו שאם לא מדברים על הנושא, ופשוט מדוממים אותו ושותקים, גם זו פעולה הנועדה להגן. לא לחטט בפצע, לא להכאיב עוד. כי לפעמים פשוט לא יודעים מה להגיד ומה לעשות. ויש את השתיקה הנובעת מבושה. שלא יידעו. שלא ידברו.

"אסור להיכנע לפחד ולשתיקה. צריך לדבר. לדעת ולבטוח שיש שם מישהי או מישהו עבורנו." (עמ' 204)

זה סיפורן של נשים שבמשך שנים כרעו תחת נטל כפול. המשא והמסע. המסע שעשו, וזה שנשאו עימן יום יום. במשך שנים. השתיקה, והבחירה בה כדי לא לספר הצריכה אותן לשאת את הסוד הגדול שהלך והכביד מיום ליום. ובנוסף - כל אחת מהן נשאה בתוכה את הילדה או הנערה שהיתה, זו שחוותה את הפגיעה. כי עד שהסיפור לא ישתחרר, הילדה הקטנה תישאר לנצח כלואה בתוכן. אבל הגיע הזמן לשחרר. את אותה הילדה הקטנה, את הסוד, ובעיקר, והכי חשוב: את עצמן.
לבי יצא אל כל אחת ואחת מהנשים האלו, ואי אפשר שלא לכאוב את כאבן. לא רק גופן שחולל, התמימות, הילדות, והנעורים, גם הם נרמסו, וקשה לקרוא איך רוב המקרים נעשו בידי בן משפחה או מישהו המקורב להן, דמות שהכירו וסמכו עליו.

והעוול לא פוסק. לפגוש בחוקרת הלועסת מסטיק במרץ מול נערה שכמה שעות קודם נאנסה ולהגיד לה ש"את יודעת שלא אונסים את מי שלא רוצה." (עמ' 203)

המילה אדווה מוזכרת הרבה בספר. הרגשתי את תזוזת האדוות האלו מגיעות אלי, עושות בי דברים, ורק רציתי לחבק כל אחת מהן. את הנשים שהן היום, את הילדות שהיו. לפעמים לא צריך לומר כלום. לא במובן של שתיקה, אלא יותר במובן של הִתְאַיְּנוּת המילים.

אהבתי מאוד את עיצוב הכריכה של אמרי זרטל, שהיא מינימליסטית ומדויקת.

ורוצה לסיים בציטוט מהספר שאומרת אחת המשתתפות, ומודה שהוא ריגש אותי. כי יש בו הרבה טוב. חוזק, תקווה, אור, ופתח לימים טובים יותר.

"אני רוצה לברוא את עצמי מחדש דרך העבר שלי ולחיות כל יום כמו שאני רוצה. אני רוצה לחיות מתוך ובתוך האמת שלי. אני רוצה לדבר על הכאב והפחד שהיו ועדיין כאן, ולא להעלים אותם למען שלומם של אחרים." (עמ' 228)

אזהרת טריגר: אונס, פגיעה מינית.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על גוף ראשון: נוכחת