ביקורת ספרותית על פילוקטטס מאת סופוקלס
ספר מעולה

---

נראה לי שהמחזה הזה הפך לדרמה היוונית האהובה עליי בתיקו עם "הבקכות". יצירה פנומנלית.

פילוקטטס, רעהו של הרקלס והמחזיק בקשתו האגדית של הגיבור שהפך לאל, מצטרף למסע היוונים לטרויה. בדרך הוא דורך בטעות בתחום מקודש לאלה ונחש קדוש מכיש אותו, גורם לו לפצע נוראי ומסריח.
"חבריו" למסע מחליטים לזרוק אותו באכזריות על אי בודד אחרי שצרחותיו והריח של הפצע חירפנו את כל מי שהיה איתו על הספינה. הוא מתקיים בקושי, במשך שנים רבות, על ציד בזכות הקשת הזו.

ובכן, כעבור עשור של מלחמה, היוונים מקבלים נבואה לפיה רק פילוקטטס עם קשתו יכול לכבוש את טרויה. וכך, אודיסאוס - שנטש את פילוקטטס על האי - ובנו של אכילס המנוח, נאופטולמוס, יוצאים להביא את פילוקטטס וקשתו by any means necessary.

אודיסאוס יודע שפילוקטטס יהרוג אותו בשנייה שהוא יבחין בו, ולכן הוא מדריך את נאופטולמוס כיצד לפעול בערמה על מנת להשיג את מטרתם, אבל הצעיר הזה הוא בעל ערכי כבוד וצדק, והפקודות של אודיסאוס סותרות אותם, כמו גם עצם המעשה האכזרי שנעשה לפילוקטטס.

בתור מישהו שראה אינספור חיילים מתמודדים עם קבלת פקודה בלתי חוקית, נוגדת את הצדק ואת המוסר הבסיסיים ביותר, המחזה הזה נגע בי עמוקות, ומאוד הזכיר לי את הדילמות ודרכי ההתמודדות של חיילנו שנדרשים למלא פקודות שרובם המכריע מתנגד אליהן לחלוטין.

נאופטולמוס הוא אולי הגיבור הכי קל להזדהות שיצא לי לראות בדרמה היוונית עד כה. הוא פשוט נער צעיר, עם שם של אבא אגדי מרחף מעליו, רצון להוכיח את עצמו, שלד מוסרי מבוסס ונתון לפקודותיהם של בכירים ממנו. הוא נקרע בין ערכים כבדי משקל באופן נוגע ללב.

פילוקטטס הוא קורבן טרגי למציאות קשה של אלים שלא בהכרח מנחה אותם הצדק ומה שבני אדם מחשיבים למוסרי, ושנקלע למצב בו הוא צריך להתמודד בין הקוד המוסרי שלו והצדק לבין רווחתו ותהילה אפשרית.

חוסר הצדק בעולם, השרירות שבה האלים מושלים בחיי האנשים, וה"הכרח" שמצוין כאן שוב ושוב.. נושאים מרתקים שמקבלים כאן טיפול נוגע ללב וקשה רגשית גם לקורא מודרני, בתרבות אחרת, מקום אחר, זמן אחר ובשפה אחרת מהמציאות שבה היצירה הזו נכתבה, לפני יותר מ2,400 שנה.
אם זו לא עדות לגדולתה של האמנות הזו, אני לא יודע מה כן.

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על פילוקטטס