ביקורת ספרותית על מסע אל החורף מאת אהרן אפלפלד
ספר טוב

---

שני ספרים, מאת טובי סופרינו, התחלתי לקרוא לאחרונה ולא הצלחתי להתקדם מעבר לעמוד 120. חששתי שנסתלקה ממני שמחת הקריאה, ואולי גם בספר הבא לא אגיע מעבר ל-120 ואז - כמו במכתם השגור בפיהם של האמריקנים ולקוח כמדומני מעולם הבייסבול או הפוטבול, או משחק כדור משונה אחר שהם משחקים בתאווה גדולה, Three strikes and you are out - יתנו לי הספרים, או למצער ספרי הפרוזה, גט כריתות. וזה, תסכימו אתי, בהחלט עניין מעורר בהלה (או תבהלה, כמו שאומרים היום)
מכיוון שכך הייתי צריך ללכת על בטוח, כלומר לבחור ספר שהוא, כלשון המהמרים על משחקי הכדור בארצנו הקטנה, בונקר. ההימור הבטוח ביותר הוא כמובן אהרן אפלפלד, שספריו הם למעשה כירבולית רכה ונעימה שמזמינה את הקורא להתכסות ולהתחפר בה, ומכיוון שזו כירובלית עתיקת יומין, היא גם מסייעת לו לשכוח או לפחות להדחיק מעט את צרות היום-יום.
כמו ברוב ספריו גם במסע אל החורף אפלפלד נוגע בשוליים של השואה, בפריפריה השואתית, ולא נכנס אל הזוועות הידועות (זה התחום של ק. צטניק)

(מכאן ספוילרים. אני ממליץ למי שרוצה להימנע מהם לא לקרוא את הסקירה ולא את הכריכה האחורית של הספר)

מדובר ברומן התבגרות, שמתאר את התפתחותו של היתום כבד הפה קורט המכונה קוטי, מימיו כפעוט ועד שהוא הופך, בתהליך התבגרות שמואץ ע"י תנאי חייו הקשים והמלחמה, לנער. קוטי התייתם מאמו ומאביו והאדם היחיד שנשאר לו בעולם היא חנה אמו החורגת, שאתה הוא מקיים יחסי הורה - ילד לא שגרתיים, מעט פרוורטיים, אך הסטיה מדווחת ברמזים עדינים. שניהם גרים בעיירה בהרי הקרפטים, שעיקר פרסומה על ישיש עושה נפלאות, מעין בבא מזרח אירופי, שאליו מגיעים יהודים שסובלים ממרה שחורה כדי שהצדיק יירפא אותם מדיכאונם. בשלב מסוים עוזבת חנה את קוטי ויורדת אל משפחתה שבעמק כדי לטפל באביה החולה, וקוטי נשאר לבד. כנראה ששירותי רווחה לא היו כל כך מפותחים בקרפטים בשנות השלושים, והיתום המגמגם אך רב הכוח נאלץ לעבוד לפרנסתו. הוא מוצא עבודה כנער שליח באכסניה המקומית בה מתגוררים האורחים המדוכאים שבאו לחלות את פניו של מחולל הניסים. בכסף שהוא מרוויח הוא קונה מצרכי מזון ושולח אותם אל אמו החורגת שבעמק, משלם לשמשיו של איש המופת כדי שיקבעו עבורו תור - אולי הצדיק ירפא אותו מגמגומו, וקונה שירותי מין בבורדל המקומי (שנקרא בלשון נקיה "בית הפגישות") איפה הרווחה, כבר שאלנו.
בסוף, כמו תמיד, מגיעים הגרמנים, אבל בהתפתחות מלבבת של העלילה, הם ועוזריהם מחוסלים על ידי סוחרי הבהמות, שכמו דיירי האכסניה גם הם יהודים, אבל כאלה שמכירים את האקדח לא רק מכיוון הלוע אלא גם מהצד של ההדק.
הרומן מסתיים במנוסה רבתי של יהודי העיירה אל ההרים המושלגים, מנוסה צבאית, אפשר לומר, בפיקודו של רודולף, וטרן מצבא הקיסרות האוסטרו-הונגרית. את ההמשך, כלומר קורות יהודים פרטיזנים בהרים, תיאר אפלפלד ברומן, המעולה גם הוא, "עד חוד הצער".

» ביקורות נוספות של בועז
» ביקורות נוספות על מסע אל החורף