ביקורת ספרותית על הרועה הטוב מאת גונר גונרסון
ספר מעולה

---

האדוונט, תקופת הציפיה להתגלות השניה של ישו, מתחילה בנצרות המערבית ביום הראשון הרביעי שלפני חג המולד ומסתיימת בחג המולד. המסורות הקשורות בתקופה זו באיסלנד מרתקות, בעיני, משום שהן משלבות אלמנטים פגאניים, שהוכנסו לתוך הסיפור הנוצרי.

אחת המסורות היא אודות "בחורי כריסטמס" (YULE LADS) – 13 הבנים של זוג ענקים דוחים המתגוררים בהרים. החל מהיום ה-13 לפני כריסטמס, בכל יום, אחד מהבנים יורד מההרים כדי לבקר בישובים, מתגמל את הילדים הטובים במתנות ומעניש את הרעים באמצעות השארת תפוחי אדמה רקובים עבורם. זו גרסה מרוככת של האגדה העתיקה...

גיבור סיפורון זה – 58 עמודים – הוא בנדיקט (שפירושו המבורך), רועה בן 54, הבוחר לציין את התקופה הזו בדרכו שלו: מסע בכיוון ההפוך מזה של "בחורי הכריסטמס"; מהאיזור המיושב אל ההרים הפראיים: "בתחילת חודש חג המולד, ממש ביום הראשון של האדוונט, אם איפשר זאת מזג האוויר, יצא (בנדיקט) לדרך ובציקלונו צידה דשנה....פניו היו מועדים לאיזורים ההרריים המרוחקים, שם בעונה זו של השנה לא נראו עוד אלא עופות דורסים, שועלי פרא וכן כבשים אחדות, שבהן לא הבחינו המחפשים בסבב האיסוף האחרון והותירון מאחור....את אותן כבשים תועות ביקש. לבטח תקפאנה למוות או תגווענה ברעב שם למעלה במדרונים רק משום שאין מי שיטרח ויקבל עליו לחפשן ולהשיבן למקום ישוב. גם הן יצורים חיים, בריות בשר ודם, ולפיכך היתה לו אחריות כלשהי כלפיהן. הוא פשוט היה צריך למצוא אותן ולהביאן שלמות ובריאות אל מקום מבטחים בטרם ירד החג הגדול על הארץ הקפואה והעולם שסביב וישרה שלווה וסיפוק בנפשם של אלה שעמלו ונתנו את כל מאודם".....ובכן פשוט זה בהחלט לא, אחרת לא היה סיפור. בשונה מאותם בחורי כריסטמס, גיבורנו לא עסוק בהתחשבנות לגבי שכר ועונש, אלא בהצלת חיים בלבד.

מה הקורא יודע על אותו בנדיקט? לא הרבה. הוא פועל חקלאי שכיר עם מעט רכוש משלו. "כבר מגיל צעיר היה פועל בחווה, וזה הכל..... במשך כל השנה הוא התגורר אצל חוואי – בקיץ עבד בשכר ובחורף טיפל בכבשים במכלאותיהן תמורת מזון ובגדים. רק לזמן קצר באביב ובסתיו ובאותם ימים שהוקדשו למסעיו בהרים באדוונט -הוא היה לגמרי אדון לעצמו. למעשה היה לו גם רכוש: דיר, אורווה ואסם לשחת בו את השחת מהאפרים שחכר.....בסך הכל שפר עליו גורלו בשביל איש מפשוטי העם ומשרתם של אחרים. הוא לא ציפה לשום דבר מעבר לכך וגם לא איווה. אפילו לא בגן עדן – כבר לא. אותם זמנים חלפו. הימים והלילות שבהם חלם על אושר וחיי נוחות בעולם הזה ובבא חלפו, השבח לאל. מעולם לא חש משועבד למעט אז. לאחר מכן החשיב את עצמו לקרוב יותר להיות אדם...אלא אם כן גם זאת יוהרה וגבהות לב".

לבנדיקט מתלווים הכלב ליאו ואיל המשכוכי, ששמו קונסט (צור). הסיפור עוסק במסע ה-27 במספר של בנדיקט. מסע שמתארך מעבר למשוער, דבר מסוכן ביותר, בהתחשב בכך שעל הגיבור לשאת עימו ציוד שיספיק לו ולבעלי החיים למשך כל זמן המסע. מנותק מישוב אנושי ונתון לאיתני הטבע, עליו לסמוך על ניסיונו, הסיבולת שלו ועל תושייתן של החיות המלוות אותו. בדרכו להרים הוא נפרד מכפריים המעניקים לו מחסה וצידה לדרך. הפגישה המעניינת ביותר היא עם סיגריד ובני משפחתה, בעניין זה מעניין אותו במיוחד בנם הבכור של הזוג הנושא אף הוא את השם בנדיקט. גונרסון אינו מפרט דבר על טיב על טיב היחסים בין סיגריד לבנדיקט ואף לא על המקריות(?) ששמו הנדיר של הבן הבכור זהה לשמו של גיבור סיפורנו (את זה עושה משה ארלנדור באחרית דבר מעניינת).

הסיפור מלווה במוטיבים נוצריים. הדבר היחיד המוציא את בנדיקט משלוותו היא המחשבה על מסע שערך ישו, באותה עונה של השנה, אך במקום עם אקלים נסבל הרבה יותר, כדי לטהר את בית המקדש מהרוכלים, מהספסרים ומשאר עוברי הבטל שהסתופפו בו. האיכרים שבנדיקט פוגש, ואף הוא עצמו, מתייחסים אליו ולבני לווייתו כאל השילוש....כלבו זוכה לשם ליאו על שום היותו "אפיפיור לדוגמא", בעיני בנדיקט.

גונרסון מיטיב לתאר את קשיי המסע, ובעיקר המאבק באיתני הטבע, ואת שיקולי ההשרדות המנחים את בנדיקט ובכלל זה אחריותו לבני לווייתו. התיאורים קולחים ומלאי חיות, ובעיני משכנעים מאד. הקשר העמוק בין חברי השילוש הופך לחשוב ביותר במסע זה: "במשך שנים היו שלושת אלה בלתי ניתנים להפרדה כשהיה מדובר בהרפתקה מעין זו. הם כבר הכירו זה את זה לפני ולפנים, אותה קרבה עמוקה שנרקמת כנראה רק בין מיני בעלי חיים רחוקים, הכרות שאותה לא הכתימו ועליה לא האפילו אף לא צל של אגו, דם רע, משאלה או תשוקה של מי מהם".

מושג הרועה הטוב קשור אף הוא לנצרות כפי שמופיעה בבשורה על פי יוחנן: "אנוכי (ישוע) הוא הרועה הטוב הרעה הטוב יתן את נפשו בעד צאנו: והשכיר אשר לא רועה הוא והצאן לא לו הנה בראותו כי בא הזאב יעזוב את הצאן ונס.....".
גם בתנ''ך מופיע דימוי זה ביחס לאל ולצאן מרעיתו: "כי כה אמר ה': הנני אני, ודרשתי את צאני ובקרתים כבקרת רועה עדרו....והצלתי אתהם, מכל המקומות אשר נפוצו שם, ביום ענן, וערפל" (יחזקאל ל''ד, י'א-י''ב).

אין ספק במידת המחויבות של בנדיקט לכבשים, גם בלי יומרות על-אנושיות. מחויבות זו נטועה עמוק בהוויתו ומתודלקת באמונתו, למרות שמעט הכבשים המהוות את קניינו שוכנות לבטח בחווה בה הוא מתגורר, ואינן בין הנעדרות. היש אלטרואיזם צרוף מזה? הוא משוכנע שאין זו כוונת האל, שלאחר שילך לעולמו לא יהיה מי שידאג לכבשים התועות. אחרי הכל, "...אף שכבשים הן רק כבשים, הן בריות בשר ודם – בשר ודם ונשמה".

הספר נכתב במקור בדנית ותורגם לאיסלנדית. אחד מהתרגומים נעשה על ידי הסופר עצמו. אינני יכול להעיד על התרגום, למעט הערה קטנה: היה עדיף, בעיני, להשאיר את שם איל המשקוקי באיסלנדית - קונסט (ולצרף הערה בעניין פירוש השם). מעניין ששם הספר באיסלנד הוא אדוונט ולא הרועה הטוב (כפי שהספר נקרא בעברית באנגלית ובהולנדית).

הספר מעוטר במספר איורים יפיפיים מעשי ידיו של גונר גונרסון (הבן). האיור של הפגישה בין סיגריד לבין בנדיקט הוא, בעיני מהיפים שבאיורים המרשימים הללו.

ובאשר לסופר עצמו, אפשר שחלקים אפלים בעברו ירתיעו חלק מהקוראים הישראלים. הגם שגונרסון עצמו לא היה חבר במפלגות נאציות באיסלנד או בדנמרק – באחרונה חי את רוב חייו. הוא לא יצא בהצהרות אנטישמיות, אבל היה חבר ב-NORDISCHE GESELLSHAFT (החברה הנורדית) שעודדה אנטישמיות בין חבריה. היה בקשר קרוב עם אלפרד רוזנברג מבכירי המנהיגים הנאצים. הוא תמך בפומבית באנשלוס של אוסטריה ובשנת 1940, במהלך הרצאות ב-40 ערים ברחבי גרמניה, התקבל לפגישה עם היטלר.

השורה התחתונה: מומלץ כטעימה ספרותית מרתקת, בעיני, מההוויה האיסלנדית.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על הרועה הטוב