“איליה איליץ' – אובלומוב.
אח.. איזה טיפוס אתה. איזה טיפוס. נראה שרק איבן גונצ'רוב יכול היה להמציא אותך.
מאמינה שלא אכפת לך שאפנה אליך בגוף ראשון ולא בגוף שלישי. למרות היותך אציל רוסי, בעל אחוזה עשיר, בן המאה השמונה-עשרה.
בינינו, הרי דבר לא אכפת לך: לא החיים מחוץ לביתך, המוגף רוב הזמן. לא החיים בתוך ביתך (ביקור קצרצר וכבר אפשר לאבחן: לקרדיט אבק הבית – אתה לא רגיש! לא, אין זו הסיבה לעיניים הנעצמות תדיר). אציל מיוחס, ראה כיצד אתה חי - בית מאובק, חסר כל סדר, רהיטים ישנים, בלויים, מכוסים שכבת אבק עבה (עליה תוכל לכתוב הבוקר טיוטת מכתב "דחוף" אל ראש המחוז) אח.. יש מכתב לכתוב.. ואיך תכתוב, הרי התייבש הדיו בכסת, מיד, לקרוא למשרת.. ז-כ-א-ר! אח.. עד שבא זה, כבר אין כוח לכתוב! מחר.
הוילונות המרופטים שרוב הזמן מוגפים, הכתם שעל הקיר, התמונה הקרועה – אח... למי אכפת.. זה מעייף - צריך לנוח עכשיו. הספר הפתוח כבר ימים רבים באותו העמוד המצהיב, החלוק המוכתם ומלא הטלאים שמכסה את גופך דרך קבע - אולי לקנות חדש? אח.. אילו מחשבות מיותרות.. נחשוב על זה כבר אחר כך. ממלמל ועינייך שוב נעצמות.
וזכאר – המשרת האישי, הרי נראה שנדבק מאדונו ולוקה אף הוא במרבית תסמיני האובלומוביות.
והסוסים שבאורווה אויה לקו גם הם בתסמונת אובלומוב קלה, גם הם מתעצלים, לא יותר מדיי זזים.
אח... אובלומוב. אתה, גם זכאר כמו גם הספר שמתאר את סיפור חייכם, לאורך 577 עמודים – אתם כולכם – כמו.. כמו אבוקדו, או אולי כמו.. כמו גויאבה – או שאוהבים או שלא יכולים לסבול.
או ששוקעים אל תוך הספר ואל סיפורכם האיטי והממכר הזה בהנאה ולא רוצים שייגמר, או שלא מתקרבים אליכם. אין באמצע. אין קצת.
ואני, אני נשאבתי אל תוך הסיפור לא רציתי שייגמר. אהבתי את הסגנון, את התוכן, את הכתיבה האיטית, הקלאסית, המפורטת, תוך תיאור רקע מסוים או אווירה והלך רוח של התקופה. יודע מה – אני אפילו מחבבת אותך. את זכאר פחות. תחילה עוררת את סקרנותי, מדי פעם שעשעת אותי, יותר מדיי פעמים עוררת את רחמיי.. אח.. איזה טיפוס אתה: איש צעיר. בודד. טוב לב. איש עדין ורך. איש חכם, בעל (או במקרה זה אפשר לומר לוקה ב-) דמיון עשיר שבאמצעותו אתה חי.
מצד אחד - אתה מתנהג כאחרון הקשישים ומצד שני - אתה נאיבי באופן קיצוני, תמים כילד שעוד לא ראה דבר בחייו.
פיזית: אתה איטי, אדיש, פסיבי ובטלן, למעשה בגופך אתה שקוע, אתה רדום. מנטלית: בנפשך ובמחשבותיך אתה חי חיים פעילים, מדמיין, מתכנן, רוצה, מתכוון ל.. – אבל אויה, מתעייף בשלב המעבר מהמחשבות.. ובכלל, להשתרע ולחשוב ולדמיין במשך כמה שעות – זה כל כך מעייף. אז הכול נשאר לנצח בגדר התכנון והדמיון. והאחוזה שבבעלותך, הרי אפשר לשפר בה כל כך הרבה, היא גדולה, יש בה שפע של אפשרויות ("מלאת פוטנציאל" - יגיד מי שבא לבקר מהמאה העשרים ואחת) וממון הרי ממש לא חסר ויש לך לא פחות משלוש מאות שלישים. אח.. לצבוע, לחדש, להביא עוד שני סוסים – בלתי אפשרי. הרי לתכנן את זה, זה מתיש.
בינינו, לא היית שורד בעולם-ביער שמחוץ לדפי הספר ימים רבים. (גם לא זכאר) כן, למרות שהיו אותם האנשים שטיפלו בך: אתה ודאי זוכר שאת הנאיביות הקיצונית והפסיביות שבך, ידעו היטב לנצל "חבריך הטובים", אנשי העסקים הממולחים של המחוז. ולמזלך, היה שם שטולץ, חבר הילדות הגרמני, אח.. הגרמנים האלה, כל כך גסים ומחוספסים, נטולי כל עידון רוסי. שבא ושהציל אותך ואת אחוזתך מרמאות בירוקרטית, ומה"חברים".
והנשים – אח.. כמה טוב שהיו נשים שניסו לעורר אותך ואף הצליחו לגרום לך לחיות, לתקופות קצרות, בטרם שקעת שוב אל האובלימיות.
(על שולץ, החברים, ובעיקר על הנשים, לא ארחיב, כדי לא לעייף אותך עוד, וכדי להשאיר את התוכן לקוראיך העתידיים).
לא, אתה ואני לא נפגשנו לרגעים חטופים תוך סדר היום האינטנסיבי (שלי כמובן, אל תלחץ). נפגשנו ברגעים השקטים – בנסיעה שארכה 5 שעות ברכבת, בסיומם של ימים, רק אז שקעתי אל תוך סיפורך האיטי, כל כך איטי, וכל כך נעים. נדדתי אל תוך תיאורים לפרטי פרטים של פריחת עץ ופכפוך המים בנהר ושיח הלילך שלידו, תיאור שיכול היה להמשך על פני עמוד שלם. אל תיאור המחשבות שלך או אל חלום שיכולים היו להימתח על פני פרק שלם, ולא רציתי שייגמר.
לא אחת תהיתי, אתה הרי חייתָ במאה השמונה-עשרה מצד אחד מתאים לך לאובלומיות שבך. כי כאן ועכשיו - היית מתאדה. מצד שני השתעשעתי בדמיוני, לו היית חי כאן ועכשיו, במאה העשרים ואחת, הרי מי אם לא אתה, הטיפוס, מתאים לו לחיות ב"בית חכם". לחיצת כפתור פה לחיצת כפתור שם, מתג, שלט - לא צריך הרבה יותר, והכול מופעל והכול עובד. וגם, ייתכן שלא היית שוקע בנמנום בוקר-שנת צהריים-נמנום ערב-שנת לילה – לו היו מְשָׂחַקים לפניך אמצעי הטכנולוגייה של המאה העשרים ואחת. הרי לא היית צריך לזוז יותר מדיי, ליזום, לצאת החוצה או לחשוב. ואולי, אולי גם לא היית חריג בבדידותך. היית, אולי, "יוצא אל החברה" דהיינו חי את החיים החברתיים מלאי הפעילות והחברים ברשתות החברתיות של המאה העשרים ואחת. לא היית מרגיש בודד או ליתר דיוק היית בודד כמו רבים, רבים אחרים.
ועוד דבר, לו היית חי במאה העשרים או כאן ועכשיו, סביר להניח שהיית זוכה לאבחון תופעה שהייתה מכונה "תסמונת אובלומוב" על שמך.
אח... איזה טיפוס אתה.. איזה טיפוס.. שנייה, רק עוד רגע בטרם שוב תתנמנם, אל תכעס אני כבר מניחה לך ושוכחת אותך על המדף, אבל, עצה, אולי כדאי שתמנע מלהשתמש ב"אח..." וב"אויה" בכל משפט כמעט? אהה.. נכון, זה סגנון הדיבור השכיח בתקופתך..
פ' דוסטוייבסקי: "איבן ג'נצ'רוב הוא בעל נשמה של בירוקרט, איש נטול אידיאלים ובעל עיניים של דג מבושל, שאלוהים, כאילו בתור בדיחה, העניק לו כישרון גאוני"
ס"ב בקט: "קראתי את אובלומוב של ג'נצ'רוב, לעזאזל עם אלה שידעו לבטא את מחשבותינו לפנינו".
בקיצור, סיפור קורותיך - קלאסיקה רוסית, לטעמי טובה מאוד.. נרדם.”
