אובלומוביזם = הדוניזם, אסקפיזם, דחיינות, עצלות, הדחקה, הצטמצמות קיומית, SAD, היפוכונדריה, חששנות, נאופוביה, המנעות, מוות עם דופק על ספה. לסיכום - חרדת-חיים.

הרומן התפרסם ב-1859, שנתיים לפני רפורמת האמנציפציה של אלכסנדר השני. בתחילתו אנו מתוודעים לאיליה איליץ' אובלומוב במצבו הטבעי והשכיח - נים ולא נים על הספה בביתו. אובלומוב הוא בן אצולה נמוכה, בעל אחוזה כפרית שחי כבר שנים בסנקט פטרסבורג ולא זז ממנה, אף על פי שכבר מזמן שכח מדוע. הוא רק בתחילת שנות השלושים לחייו, אך הוא כבר לא עובד, לא קורא, לא יוצא ובא בחברה ואין לו מושג מה מצב אחוזתו, צמיתיו ואדמותיו, וממילא, גם לא מה מצבו הכלכלי. כל זה לא מונע ממנו לחיות בדירה גדולה ומרווחת עם משרת אישי אידיוט ורשלן, לפזר כסף ללא הכרה, לאכול לשובע מאכלים דשנים, לפרנס חבורה של טפילים שנדבקים אליו, וחוץ מזה - לעצום עיניים ולב אל מול המציאות, ולא לעשות כלום. דיכאון? עצלות פתולוגית? מרד שקט ופסיוויות מתריסה כנגד המציאות והדרישות החברתיות? לא תמיד ברור לקורא, אבל זה כנראה קצת מכל דבר. שטולץ, חבר נעוריו של אובלומוב, הוא זה שמנסח את הפתולוגיה: אובלומוביות.
אף על פי לא מתרחשים בספר ארועים דרמתיים גדולים, החיים מנסים מדי פעם לכפות עצמם על אובלומוב המסכן, אך אז מתגלה נחישותו בכל הדרה והוא משיב להם מלחמה שערה, הודף אותם (נו, הוא גם נעזר בחברו הנאמן והמעשי שטולץ), וחוזר לספה. וכך, למעט כמה דרמות חיים טורדניות, שנפתרות בדרך כזו או אחרת, חייו זורמים על מי-מנוחות. גונצ'רוב מפליא לתאר לפרטי פרטים את חיי היומיום של דמויותיו, את המורכבות הפסיכולוגית שלהן, ואת מחשבותיהם, הגיגיהם ומניעיהם. אובלומוב הוא דמות מלאת פגמים אבל הוא גם אדם ישר, טוב לב, לא טיפש ולא חסר מודעות באופן מוחלט, ויש לו רגעי הארה של תובנה עצמית וחברתית. לפעמים התובנות הללו נדמו לי כרציונליזציות, אבל גם אם כך הן - הן מנומקות בספר והגיוניות להפליא.
למרות שכאמור לא קורה הרבה, הספר לא משעמם כלל-וכלל, להפך, לפרקים הוא מצחיק ובדרך כלל מייאש ומעורר מחשבה. לא נעים למצוא בעצמך עקבות של איזה אובלומובצ'יק מנומנם... לפעמים שאלתי את עצמי, האם זה באמת פסול לחיות כמו אובלומוב (כלומר, אם אדם יכול להרשות זאת לעצמו)? נזכרתי בכתבה שקראתי לפני כמה שנים על אנשים שעובדים חודשים בודדים בשנה, חוסכים קצת כסף ואת ייתרת זמנם מבלים במנוחה, בקריאה, בחלימה, בטיולים. הם לא פרזיטים, אין להם דרישות גדולות מהחיים, הם חיים בצמצום ולא רודפים אחרי 'השילוש הקדוש', קריירה+משפחה+בית פרטי. כמובן שהכלכלה לא יכולה להבנות על שכאלה, אבל מצד שני, הם נדירים ולא מזיקים ואני יכולה להבין אותם. אני לא יודעת אם אני מסוגלת להישמט "ממרוץ הכרכרה המשתקשקת" כדרך חיים, אבל לפעמים כן מתחשק לי לעשות איזו הפסקה, לנוח, להתבטל ולקרוא כאוות נפשי ללא רגשות אשם.
אז איליה איליץ' הוא דוגמת קיצון, ולמרות שלפעמים הוא מעורר רחמים ושאט נפש, קשה שלא להיזדהות איתו; ובאמת, באופן קצת מפתיע, מתברר שהדמות הזו הפכה עם פרסום הספר, לדמות אהודה.

אני ממליצה מאוד על הספר הזה, למי שיש סבלנות לקריאה איטית ומהורהרת.

כמו כן, כדאי לצפות בסרטו של ניקיטה מיכאלקוב מ-1979, "אובלומוב", שמציג חלקים מהרומן, וזכור לי כסרט נהדר.

אחד התענוגות בכל שנה בימים אלה של ה"חורף" ימי סוף דצמבר תחילת ינואר (מלבד נסיעה אל החורף באחד היעדים המקסימים בקיפאונם הכריסמסי) הוא לשוב לרגע אל אמא-רוסיה.
לשבת למרגלות היולקה (אמיתי או במחשבה, אל מול האח - כנ"ל) להתרפק על שהיה במיוחד כשככה כל השנה יש התרחקות מכוונת או לא והיטמעות ככל האפשר (וכמעט באופן מושלם).
אז סביב הנובי גוד נעים לחזור אל פינה רחוקה וחמה בלב ופינה חמה (תרתי-משמע) בספרייה, ולחבק יותר מכל את התרבות. בין השאר לשוב את הכתבים היפהפיים, לעתים בשפת המקור ולעתים המתורגמים.
הפעם הוצא מהמדף הדוב - המנמנם את שנת החורף שלו בכל עונות השנה - המקסים אובלומוב.
האציל הצעיר רב הקרקעות העשיר השמח - העצוב הזה המנהל את העובדים מהכורסה.
הצעיר בגיל - קשיש (אולי) מנטלי הזה.
האיש החולמני העצל האדיש הזה שיושב למרגלות העץ באחוזתו או בכורסה בביתו (בחדרו ממנו הוא כמעט אינו יוצא) ובמחשבה עושה, אוהב, מתאכזב, נופל וקם, נודד. שרק מחשבתו המהירה החולמת והחולמנית פעילה מאוד.
איש צעיר במחשבתו, שאוהב ומתאכזב ונופל וקם בחלומותיו. איש קשיש בעשייה.
הכל כך מעורר חמלה, הנפלא עצוב מצחיק בהומור העצל שהוא מסופר בו.
ממש לחזור אל אגדה מקסימה דובית חורפית נהדרת ורבת ניגודים.
לקרוא ולצאת לריצה.
580 עמודים קסם ווהרגשה של מה, למה, כבר נגמר, הרבה וכל כך מעט.
שנה טובה.

לקרוא בימינו-רומן רוסי קלאסי של המאה ה-19 -זה להרגיש שאתה "מודד,חש ומתוודע" ל -חווית מדידה אישית של בגד הנתפר בידי חייט בתהליך תפירה של - Haute couture על פי מידותיו האישיות של לקוח מסוים וזאת בניגוד גמור לבגדים שנוצרים ב-"קו יצור המוני". רוצה לאמר -כל רומן שכזה הוא ייחודי ב-Haute couture שלו .

מדוע עלתה בדעתי ההשוואה בקריאת הרומן לתפירה ב -Haute couture? -כיוון והקריאה ברומן הזה נעשית בקצב אחר ,קצב אטי. אין בו את הקריאה הדינמית או השפה הרזה של הרומנים המודרניים בני זמננו שאנו רגילים למקצב אחר משלהם .
אמרתי לעצמי -אם אני רוצה ליהנות מהרומן הזה אני חייבת לקרוא אותו עם הרבה הרבה סבלנות , אם לא ,אז הרומן הזה יכול בקלות להגיע להרגשת טרחנות.
ואחרי קריאת אזהרה הזאת אפשר היה בהחלט ליהנות מהרומן הגדול הזה.

איליה איליץ' אובלומוב- אציל בן האצולה הסנט- פטרסבורגי ופקיד ציבור בדימוס בשנות השלושים לחייו,חי את חייו בעיר הגדולה באופן הגשמי והנפשי שהוא- אינו ממהר לשום מקום ואינו מתרגש משום דבר. הוא קם בבוקר מפהק וממשיך בדר"כ לישון או לחלום בהקיץ על הספה ואינו עושה דבר .שתי רעות חולות מערערות את שלווה חייו- האחת שעליו לפנות את דירתו במידית והשנייה -הידיעה כי ההכנסות מאחוזתו הקטנה עומדות להצטמצם בתקופה הקרובה. המחשבה על מעבר דירה, ועל תנועה בכלל , קשה מאד על אובלומוב מהבחינה הגופנית והנפשית והוא מנסה לטכס עצה עם חבריו בני -האצולה במציאת פתרון על מנת שיוכל להוסיף ולרבוץ על מיטתו באפס מעשה בדירתו המוזנחת. גם רעיון הנסיעה לאחוזתו בכפר המצריכה בדיקה מדוע הכנסותיו מצטמצמות ללא הגיון- הופכת לרעיון מזוויע מבחינתו כי בכך תופר שלוותו מאי עשיית הכלום בחייו.

סביב אובלומוב -חגים ונשזרים בחיי היומיום שלו משרתו -זאכר העצל הנרגן והרמאי אך המסור,חבריו האצילים הנכלוליים והבטלנים המנצלים את כספו ,חבר -ילדותו הטוב - שטולץ, שהנו ההפך הגמור ממנו באופיו הפעלתני שופע מרץ, וחד המחשבה -המנסה בכל הדרכים כדי לחלץ את אולומוב מחיי "האין כלום" שלו ,רומן עם בת -אצולה צעירה שאת עתידו -לא אגלה פה ואת גורלו של אובלומוב בסוף הספר בן -600 -העמודים.

הרומן הזה המסופר בגוף שלישי,ראה אור ב-1859 והפך ליצירת מופת, קומדיה טראגית כבירה הפורשת כבתוך תיאור מניפה את אופייה וחייה של החברה העירונית והכפרית הרוסית על כל מעמדותיה במאה ה-19.
הרומן היה הסנונית הראשונה לרומנים הגדולים הרוסיים שבאו אח"כ -"מלחמה ושלום"{1869},ו-"החטא ועונשו"{1866}.
הוא מכיל בתוכו את כל המרכיבים שאנו מכירים ברומנים המפורסמים הללו ,אבל בשונה מהם הוא המציא את המושג
ה-"אובלומוביזם"!!!.עד שקראתי את הרומן הזה לא הכרתי את המילה ואת הסטראוטיפ שנולד ממנה .אבל מסתבר שמי שבא מהתרבות הרוסית -המושג הזה על כל המשתמע ממנו הוא מוכר וידוע ,אפילו הספרניות בספרייה בעירי ידעו מיד להסביר לי למה מתכוונים בשפה הרוסית ל- "אובלומוביזם".

המילה - "אובלומוב" או הנגזרת ממנו ה"אובלומוביזם"-הוא תיאור/כוונה לאדם חסר אנרגיה ומרץ, שאינו מסוגל להחליט שום החלטה משמעותית בחייו לא כל שכן לבצע אותה. "אובלומוב" הוא למעשה האיש שעונה "לא" לשאלה "להיות או לא להיות" של המלט השייקספירי. הוא גם סך תיאור תכונות אנושיות כמו חמקנות,פחד ממחויבות לחיים, פחד מיציאה מהבית ובכלל מכל החלטה או פעולה שיכולה להפר את שגרת- היום. ובתחום הלאומי למושג סוציולוגי -חברתי של אזרחים בטלניים שאינם מביאים כל תועלת לחברה והופכים לנטל על גבה .

המחבר - גונצ'ארוב מנסה לצייר דרך גיבורו -אובלומוב האציל את התנהלות החברה הרוסית מהזווית החברתית -הלאומית של המאה ה-19:
את נרפות האצולה הרוסית ,את החיים התלושים של אנשיה מהמציאות הלאומית והפרטית שבחוץ,את ההסתמכות בחייהם על עבודת אחרים בני המעמד הנמוך-המשרתים ,את הבערות והאמונות התפלות שבקרבם ,את שוני ההתנהגות והמחשבה שבין גברים לנשים במעמד האצולה מה מותר ומקובל ,מה אסור ונדון לרכילות ולאיסורים מרושעים חברתיים.

לאחר שחלחלה לתודעתי -שהזרימה בקריאה ברומן היא -איטית,התחלתי ליהנות. אני בטוחה שהיום אף סופר לא יכתוב לאורך -50- עמודים, תיאור של חלומות בהקיץ. חלומו של אובלומוב -על חייו כילד באחוזתו בכפר ,על יופיים של החיים האיטיים וחסרי הדאגה של סביו, הוריו,ודודותיו שלא עושים דבר וחצי דבר מועיל במשך היום כי בשביל כך יש משרתים ,ובצהריים -כולם, אבל כולם האדונים ,המשרתים ,החצרנים ואפילו התרנגולות נכנסים לשינה הגדולה .הקטע התיאורי הארוך הזה שיכול היה בקלות להפוך לטרחני וארכאי -הוא פשוט מעשה מאסטר ספרותי בכתיבה פרוזאית .

יש לשבח את הוצאת "מחברות לספרות" שלא נרתעה מלהוציא שוב את הרומן בתרגום מחודש ,תוך כדי ידיעה ברורה שאופיו וקצבו של הספר מנוגד לחלוטין ממה שמוכר ספר במאפייניו כ-"בסט -סלר" ובכך נחשף לקהל- קוראים חדש כמוני לרומן הנפלא הזה .

התרגום החדש שנעשה ע"י דינה מרקון -הוא תרגום שמצליח להתגבר על כל מכשולי הזמן בשפה ובעיקר במקצב הספרותי של הרומן למול הקורא העכשווי. מי שיש לו את הסבלנות והסובלנות בקריאה "לטווח ארוך"-זוכה בקריאת פנינה ספרותית מיוחדת ולא נשכחת כל כך מהר.

הוצאת "מחברות לספרות" מקפידה גם בספריה האחרים כמו בספר הזה בציורי כריכה מיוחדים שנחרתים בזיכרון עם שם הספר .
הציור העטיפה הנהדר בספר הוא של של הצייר Theodore Franken - בשם " "Gentleman Reclining on a Sofa".

איליה איליץ' – אובלומוב.
אח.. איזה טיפוס אתה. איזה טיפוס. נראה שרק איבן גונצ'רוב יכול היה להמציא אותך.
מאמינה שלא אכפת לך שאפנה אליך בגוף ראשון ולא בגוף שלישי. למרות היותך אציל רוסי, בעל אחוזה עשיר, בן המאה השמונה-עשרה.
בינינו, הרי דבר לא אכפת לך: לא החיים מחוץ לביתך, המוגף רוב הזמן. לא החיים בתוך ביתך (ביקור קצרצר וכבר אפשר לאבחן: לקרדיט אבק הבית – אתה לא רגיש! לא, אין זו הסיבה לעיניים הנעצמות תדיר). אציל מיוחס, ראה כיצד אתה חי - בית מאובק, חסר כל סדר, רהיטים ישנים, בלויים, מכוסים שכבת אבק עבה (עליה תוכל לכתוב הבוקר טיוטת מכתב "דחוף" אל ראש המחוז) אח.. יש מכתב לכתוב.. ואיך תכתוב, הרי התייבש הדיו בכסת, מיד, לקרוא למשרת.. ז-כ-א-ר! אח.. עד שבא זה, כבר אין כוח לכתוב! מחר.
הוילונות המרופטים שרוב הזמן מוגפים, הכתם שעל הקיר, התמונה הקרועה – אח... למי אכפת.. זה מעייף - צריך לנוח עכשיו. הספר הפתוח כבר ימים רבים באותו העמוד המצהיב, החלוק המוכתם ומלא הטלאים שמכסה את גופך דרך קבע - אולי לקנות חדש? אח.. אילו מחשבות מיותרות.. נחשוב על זה כבר אחר כך. ממלמל ועינייך שוב נעצמות.
וזכאר – המשרת האישי, הרי נראה שנדבק מאדונו ולוקה אף הוא במרבית תסמיני האובלומוביות.
והסוסים שבאורווה אויה לקו גם הם בתסמונת אובלומוב קלה, גם הם מתעצלים, לא יותר מדיי זזים.
אח... אובלומוב. אתה, גם זכאר כמו גם הספר שמתאר את סיפור חייכם, לאורך 577 עמודים – אתם כולכם – כמו.. כמו אבוקדו, או אולי כמו.. כמו גויאבה – או שאוהבים או שלא יכולים לסבול.
או ששוקעים אל תוך הספר ואל סיפורכם האיטי והממכר הזה בהנאה ולא רוצים שייגמר, או שלא מתקרבים אליכם. אין באמצע. אין קצת.

ואני, אני נשאבתי אל תוך הסיפור לא רציתי שייגמר. אהבתי את הסגנון, את התוכן, את הכתיבה האיטית, הקלאסית, המפורטת, תוך תיאור רקע מסוים או אווירה והלך רוח של התקופה. יודע מה – אני אפילו מחבבת אותך. את זכאר פחות. תחילה עוררת את סקרנותי, מדי פעם שעשעת אותי, יותר מדיי פעמים עוררת את רחמיי.. אח.. איזה טיפוס אתה: איש צעיר. בודד. טוב לב. איש עדין ורך. איש חכם, בעל (או במקרה זה אפשר לומר לוקה ב-) דמיון עשיר שבאמצעותו אתה חי.
מצד אחד - אתה מתנהג כאחרון הקשישים ומצד שני - אתה נאיבי באופן קיצוני, תמים כילד שעוד לא ראה דבר בחייו.
פיזית: אתה איטי, אדיש, פסיבי ובטלן, למעשה בגופך אתה שקוע, אתה רדום. מנטלית: בנפשך ובמחשבותיך אתה חי חיים פעילים, מדמיין, מתכנן, רוצה, מתכוון ל.. – אבל אויה, מתעייף בשלב המעבר מהמחשבות.. ובכלל, להשתרע ולחשוב ולדמיין במשך כמה שעות – זה כל כך מעייף. אז הכול נשאר לנצח בגדר התכנון והדמיון. והאחוזה שבבעלותך, הרי אפשר לשפר בה כל כך הרבה, היא גדולה, יש בה שפע של אפשרויות ("מלאת פוטנציאל" - יגיד מי שבא לבקר מהמאה העשרים ואחת) וממון הרי ממש לא חסר ויש לך לא פחות משלוש מאות שלישים. אח.. לצבוע, לחדש, להביא עוד שני סוסים – בלתי אפשרי. הרי לתכנן את זה, זה מתיש.

בינינו, לא היית שורד בעולם-ביער שמחוץ לדפי הספר ימים רבים. (גם לא זכאר) כן, למרות שהיו אותם האנשים שטיפלו בך: אתה ודאי זוכר שאת הנאיביות הקיצונית והפסיביות שבך, ידעו היטב לנצל "חבריך הטובים", אנשי העסקים הממולחים של המחוז. ולמזלך, היה שם שטולץ, חבר הילדות הגרמני, אח.. הגרמנים האלה, כל כך גסים ומחוספסים, נטולי כל עידון רוסי. שבא ושהציל אותך ואת אחוזתך מרמאות בירוקרטית, ומה"חברים".
והנשים – אח.. כמה טוב שהיו נשים שניסו לעורר אותך ואף הצליחו לגרום לך לחיות, לתקופות קצרות, בטרם שקעת שוב אל האובלימיות.
(על שולץ, החברים, ובעיקר על הנשים, לא ארחיב, כדי לא לעייף אותך עוד, וכדי להשאיר את התוכן לקוראיך העתידיים).
לא, אתה ואני לא נפגשנו לרגעים חטופים תוך סדר היום האינטנסיבי (שלי כמובן, אל תלחץ). נפגשנו ברגעים השקטים – בנסיעה שארכה 5 שעות ברכבת, בסיומם של ימים, רק אז שקעתי אל תוך סיפורך האיטי, כל כך איטי, וכל כך נעים. נדדתי אל תוך תיאורים לפרטי פרטים של פריחת עץ ופכפוך המים בנהר ושיח הלילך שלידו, תיאור שיכול היה להמשך על פני עמוד שלם. אל תיאור המחשבות שלך או אל חלום שיכולים היו להימתח על פני פרק שלם, ולא רציתי שייגמר.
לא אחת תהיתי, אתה הרי חייתָ במאה השמונה-עשרה מצד אחד מתאים לך לאובלומיות שבך. כי כאן ועכשיו - היית מתאדה. מצד שני השתעשעתי בדמיוני, לו היית חי כאן ועכשיו, במאה העשרים ואחת, הרי מי אם לא אתה, הטיפוס, מתאים לו לחיות ב"בית חכם". לחיצת כפתור פה לחיצת כפתור שם, מתג, שלט - לא צריך הרבה יותר, והכול מופעל והכול עובד. וגם, ייתכן שלא היית שוקע בנמנום בוקר-שנת צהריים-נמנום ערב-שנת לילה – לו היו מְשָׂחַקים לפניך אמצעי הטכנולוגייה של המאה העשרים ואחת. הרי לא היית צריך לזוז יותר מדיי, ליזום, לצאת החוצה או לחשוב. ואולי, אולי גם לא היית חריג בבדידותך. היית, אולי, "יוצא אל החברה" דהיינו חי את החיים החברתיים מלאי הפעילות והחברים ברשתות החברתיות של המאה העשרים ואחת. לא היית מרגיש בודד או ליתר דיוק היית בודד כמו רבים, רבים אחרים.
ועוד דבר, לו היית חי במאה העשרים או כאן ועכשיו, סביר להניח שהיית זוכה לאבחון תופעה שהייתה מכונה "תסמונת אובלומוב" על שמך.

אח... איזה טיפוס אתה.. איזה טיפוס.. שנייה, רק עוד רגע בטרם שוב תתנמנם, אל תכעס אני כבר מניחה לך ושוכחת אותך על המדף, אבל, עצה, אולי כדאי שתמנע מלהשתמש ב"אח..." וב"אויה" בכל משפט כמעט? אהה.. נכון, זה סגנון הדיבור השכיח בתקופתך..

פ' דוסטוייבסקי: "איבן ג'נצ'רוב הוא בעל נשמה של בירוקרט, איש נטול אידיאלים ובעל עיניים של דג מבושל, שאלוהים, כאילו בתור בדיחה, העניק לו כישרון גאוני"

ס"ב בקט: "קראתי את אובלומוב של ג'נצ'רוב, לעזאזל עם אלה שידעו לבטא את מחשבותינו לפנינו".

בקיצור, סיפור קורותיך - קלאסיקה רוסית, לטעמי טובה מאוד.. נרדם.

-ייתכנו ספויילרים!-


את הספר הזה קראתי בעקבות אהבתי לספרות הרוסית. הספרות היא ספרות לא קלה ולעיתים מסובכת אבל מנגד, יש בה משהו שמושך אותי ככבלי קסם. אולי זה השורשים הרוסיים שלי שמדברים מתוכי ולוקחים להם פיקוד כאשר מדובר בספר רוסי או פשוט בגלל שהספרים הרוסיים כל כך קשים, כל כך בלתי מפוענחים , עד כדי היותם בגדר חידה.
הספר מתאר את קורות חייו של אציל בן המאה התשע עשרה בשם אובלומוב. אובלומוב זה מאס בחיי הבורגנות והמעמד הגבוה ודבק בגישה של אי עשיית דבר. תרתי משמע. שנים שהוא אינו יוצא ממיטתו והוא דבק בהלך החיים שסיגל לעצמו, המורכב רוב הזמן משינה ואכילה. אפילו חליצת עצמותיו היא עבודה קשה מדי ולכן הוא ספון בביתו ודבק במוכר לו- שום דבר. כשבין לבין מארחים לו לחברה ידידו הגרמני ומשרתו השנוא-אהוב שלמרות מריבותיהם הרבות הוא היחיד שנאמן לו.

כל מי שקורא את הביקורת שלי תוהה בינו לבין עצמו: מה הייחודי בספר הזה? עמודים שלמים של כלום, עמודים שלמים שמתארים את התלבטותו "הנועזת" של אובולומוב אם להניח את הרגל ולפסוע בחדרו או מצדו האחר לעצום עין ולנמנם עוד מספר דקות. אכן, כפי שקראתם: עמודים שלמים אין כלום. רק מאמצע של הספר מתחיל להיות מעין "אקשן" וזהו אקשן בנוסח המאה התשע עשרה כמובן, שגם הוא למעשה לא בדיוק אקשני במיוחד. עמודים שלמים של לבטים, של שיחות, של חיים על מי מנוחות אבל אבוי.. אתם לבטח חושבים שהנני משוגעת או שדעתי השתבשה עלי סופית אך למרות הקושי של צליחתו של הספר חשתי במהלכו שזהו ספר מתח נפלא, שכל עמוד טומן בחובו עולם שלם שרק מחכה שאגלה אותו ואפרוס ממנו עוד חלקיק ועוד עד כדי תמונה עמוקה ומלאה. שמתחת לכל העצלנות הזאת שמפגין אובלומוב מסתרר גבר רגיש שדבר מה גרם לו להפסיק להלך בין הבריות ולדבוק בצורה חולנית בשגרת ביתו. לטמון את ראשו בין הכרים ולהפגין חוסר עניין ואדישות בעולם. הרי לא ייתכן שעקשנותו להסתגר בביתו נובעת אך ורק מעצלנות משונה ותמוהה, נכון? הרי ישנה סיבה נוספת ועמוקה יותר לסגפנות ממין זו והספר גרם לי לרצות לנבור בין דפיו על מנת לגלות את פשר התעלומה.

בשלב מסוים אובלומוב בחורינו מתחיל לפעול ואף לחזר במרץ ולבביות האופיינית לאוהב שליבו נתפס בחבלי האהבה אחרי נערה יפה, חמודה וחריפת שכל בשם אולגה ואני חייבת לומר לכם שסיפור האהבה בין אולגה המקסימה לאובלומוב הפיח בי תקווה שמא אובלומוב יזנח את הרגליו הנושנים ויהיה לאדם חדש, שהאהבה תצליח להקימו לחיים ולשנותו מן הקצה לקצה, הרי זה כוחה של האהבה,לא?

כמה שנכונה לי אכזבה מרה! כנראה ששגרת חייו של אובלומוב חזקה ממנו פי כמה והיא הצליחה להביסו ולהדביקו חזרה למיטתו באין אונים ואולגה שננטשה על ידי אהובה לטובת הרומן רב השנים עם המיטה החלה להבין. ספקות קוננו בליבה, אולי אובלומוב לא מתאים?
ויש סצנה אחת, שגרמה לנפילתו של רעם ביום בהיר עבורי, הסצנה שאולגה וחברו של אובלומוב מצויים יחדיו לאחר נישואיהם בסלון ביתם, כששניהם מעיינים בספריהם השונים המאכלסים את החדר. ברגע זה ממש אולגה מבינה שהיא זקוקה לאדם כבעלה, שהוא מתאים לה והיא ניזונה ממנו כחמצן. שהיא אינה יכולה להיות עם גבר שלא יאתגרה שכלית ואינטקטואלית. זו סצנה קטנה וחסרת משמעות אומנם אך דווקא בשל כך נוגעת ללב, מעצם פשטותה. הפנמתה של אולגה כי אובלומוב איננו מתאים לה וכי מצאה את אשר חיפשה.

זו הייתה סצנה חזקה ומטלטלת שעוררה בי רגשות מעורבים. כשקראתי לראשונה את הסצנה, לפני שנים, הרגשתי תרעומת על דבריה של אולגה ותחושת החמצה: איך יכלה לשכוח מאובלומוב? אבל ברגעים אלה שקראתי את מסקנותיה פעם נוספת לפני זמן לא רב חשבתי על עצמי והגעתי למסקנה המתבקשת: אני מזדהה עם אולגה ומבינה לליבה. לא הייתי יכולה לחיות עם אדם שלא יפרה את שכלי אינטקטואלית כפי שאני אפרה את מוחו. זה אמור להיות הדדי.

הספר הזה חולל בי רגשות רבים וסערות נפש. מצאתי עצמי לא מהרהרת רק על אולגה הצעירה אלא אף על אובלומוב עצמו! ותהיתי ביני לבין עצמי כיצד השלמתו עם החיים בדרכו שלו היא משאלת ליבם של לא מעט אנשים ולא מעט היו נוקטים גישה שכזאת מחוסר יכולת להתמודד. הרי למי מאיתנו לא היה בוקר קשה וחוסר רצון לצאת מן המיטה? עוד יום שמתחיל במילים: כמה הייתי רוצה להישאר עוד קצת במיטתי החמה...העיקר לא להתמודד עם המציאות. אני יכולה להעיד על עצמי שהיה לי לא בוקר אחד כזה אם בקרים רבים שפשוט קמתי מיואשת אבל סיגלתי לעצמי מחשבה חיובית והבנתי שבריחה מן המציאות אינה מהווה פתרון אלא רק אלטרנטיבה לא יעילה.

אצל גונצ'רוב הכול מוקצן. הכול מתואר בצורה מאוד חד משמעית ועוצמתית, במכוון. גונצ'רוב, לטעמי, מעביר ביקורת על החברה המעמדית של ימיו על ידי המנעותו של אובלומוב מהחברה , על ידי בידודו המוחלט מבני מינו. וגם כאשר הוא כבר מופיע בחברה וניכרים אותות חיות בפניו, של כניסה מחודשת לחיי בני אדם מן היישוב, זהו צורך זמני. ההרגלים הישנים, כפי שאמרתי, משתלטים על אובלומוב ומשכיבים אותו חזרה במיטתו וגם אם ניכר שהוא עושה בסוף הסיפור צעד כלשהו, זהו צעד קל, כמעט בלתי מורגש, של עשיית הבטוח לטובת הישארות בחיים -לא חיים של בטלה גמורה.

-הביקורת מוקדשת לאמא שלי שבזכותה קראתי את הספר-

- איך אני שמחה שהצלחתי לכתוב על הספר כי כבר מזמן רציתי לכתוב עליו כי הוא באמת מצוין!-

כדי להסביר את מערכת היחסים שלי עם הספרות הרוסית, אזדקק לצטט (למרות שאני לא אוהבת לצטט) את רועי חן: "אם הספרות היתה מדינה שאליה היגרתי מתוך צורך לברוח מהמציאות, הספרות הרוסית היתה עיר הבירה שלה".
אובלומוב, פקיד פטרבורגי שהתפטר ממשרתו, (לא, לא מתוך עצלנות, מתוך אובלומוביות) לא עושה דבר בחייו. הוא אינו עובד, אין לו תחביבים, הוא זונח ספרים באמצע, הוא לא מקפיד על הניקיון בדירתו, הוא אינו יוצא לביקורים או לטיולים. הוא, במשך כל היום, רק חולם על העתיד שהיה רוצה: לחזור לחיות באחוזתו, להינשא לאישה יפהפייה, לא לדאוג לדבר ורק לשבוע נחת, לאכול היטב, ולא לחשוב על שום דבר. הוא אינו אוהב שינויים, עמל, דאגה, הכסף לא מעניין אותו, הוא נגד כל החיפזון, הריצה והיגיעה המאפיינים את החיים סביבו.
מה שמרתק בספר הוא דמותו האמביוולנטית של אובלומוב, שהולכת לאבדון מרצונה החופשי (מעניין, שהמילה "אובלום" ברוסית פירושה שבר, או אפילו כישלון). אלא שאובלומוב הוא כלל לא דמות שלילית או מטופשת, כפי שאפשר אולי להבין מהתיאור הקצר שלי כאן. הוא טוב לב, חביב, נאה, נאמן. בהשקפת עולמו של אובלומוב המחבר מעביר ביקורת על חייהם של בני התקופה, על השחיתות, התאווה לדרגה, כבוד וכסף, מה ששונא המחבר ומה ששונא אובלומוב. אולם הספר אומר לנו יותר מכך. הוא כמעט מעורר אימה במסר שלו: עכשיו, או לעולם לא.
אובלומוב לא משולל יכולת להגשים את חלומותיו. הוא גם לא היה נגוע מתחילת ימיו בעצלנות הכרונית שלו. הרי פעם, כשהיה נער, ראשו היה מלא בזיקוקין, כמו שראשם של צעירים צריכים להיות. הוא היה חדור להט, חלומות, תכניות ותקוות, אך עם כל שנה שחלפה הן הצטמצמו והלכו. הוא שכח את גתה ושילר, את טיציאן ומיכלאנג'לו. כל ההתלהבות הרוחנית מהיופי שבחיים, כל ההתפעלות מהאמנות והספרות, ההתפעלות מהעולם עצמו - כל זה דעך.
כשמופיע שטולץ, ידידו הטוב של אובלומוב - פעלתני, נמרץ, עליז ואוהב חיים - הוא מצליח, חלקית, לנער את איליה איליץ' מתוך האובלומוביות שלו, ולטלטל אותו בחזרה אל החיים, אך פרשיית אהבים של אובלומוב עם אולגה באה ועוצרת הכל.

אני אעצור כאן בנקודה זו בעלילה, אך אוסיף רק עוד כמה מילים: השפעתו של הספר עלי היא בעיקר כוחו לעורר למעשים, לרגשות, לשמחת החיים. אדם חייב תמיד לנצל את גילו, לא לעסוק בנוסטלגיה לגיל צעיר יותר או לשקוע בכמיהה לגיל מבוגר יותר. מי שמבין את זה, עובד, עוסק במה שהוא אוהב, ויודע לחיות את חייו בהתאם לגילו - לאדם הזה קל יותר להגשים את חלומותיו, לאדם הזה כבר מובטח חצי ניצחון.
אל תשקעו באובלומוביות. עכשיו, או לעולם לא.

אולי אם גונצ'רוב היה כותב את הרומן שלו היום הגיבור שלו לא היה סתם איזה אציל. כל "בן של", אריסון, תשובה, מוזס, מי שתבחרו, אחד שיכול להרשות לעצמו לשבת מהבוקר עד הערב בזמן שהכסף והגנן והמנקה ואני ואתם עובדים בשבילו, היה יכול להיות אובלומוב.

הוא גם יכול היה ללכת בהפוך על הפוך ולבחור איזה אחד שרכש לו השכלה מופלגת באיזה ענף מאד מאד ספציפי של מדעי המחשב והוא היה עובד מהבוקר עד הערב בפיתוח אפליקציות סופר מגניבות שחוץ מלהרשים את כל המשקיעים ולספק מצע נחשק ליחצנים ולחברות תקשורת הן לא היו תורמות כלום לרווחתו או לטיבו של העולם. אבל אחד כזה גם יכול היה להיות סתם מישהו מהחברים של האובלומוב.

בכל מקרה, הוא כנראה היה משאיר אותו אדם נעים וטוב, אחד שהעולם הרוחני שלו מכיל אינסוף תוכניות שהיו יכולות לתקן את העולם, וגם היה מקיף אותו בטיפוסים שכל אחד מהם מביא לידי ביטוי את הרדידות וחוסר התכליתיות שיש בעשייה שהייעוד היחידי שלה הוא שימור כוחם של אלה שכבר יש להם.

אבל גונצ'רוב כתב את זה ברוסיה של המאה ה-19, כמה שנים לפני שחרור האיכרים, כשמעמד האצולה, בעלי האחוזות, חיו כטפילים על חשבונם של אחרים, ואובלומוב שלו, בקושי בן שלושים, לא צריך לעשות כלום, לא עושה כלום, ולא רוצה לעשות כלום, בתנאי שמנוחה, שינה וגם כל מה שכרוך במטבוליזם אינם בגדר עשייה.

הנסיונות לגרום לו לקחת חלק במירוץ מיותרים, הוא, על טוב ליבו ופשטותו, כבר נמצא שם, במקום שבו חולמים להיות אלה שמכלים את חייהם בעשייה חסרת תועלת ממשית תוך נסיון קדחתני להגיע אל אותה פינה שלווה, וכמו בלי שום סיבה, הוא מושך אליו את אלה ששומרים עליו, שמבחינים בלב ומוכנים להתעלם מכל היתר.

וזה היופי. הלב הזה, שמלא רק בכוונות טובות, והיכולת לקחת לב אחד ובאמצעותו להגיד כל כך הרבה על יתר העולם.

אוי אני בבעיה רצינית. על הספר הזה כתבו סקירות מספר אנשים שדעתם חשובה בעיני במידה כזו שהמלצה שלהם שולחת אותי כמו זומבי מוכה ירח לקרוא במלוא תשומת ליבי כל ספר שימליצו עליו בחום.

והנה הגעתי בנחישות לספריה, וביקשתי שיביאו לי את אובלומוב. ואז שתיקה , 3 הקשישות החביבות נועצות בי מבט חצי מתרשם לטובה, חצי מובך והאמיצה שבינהן שואלת אותי בהתנשאות : אובלומה? ואני בהתנשאות מהולה בשמחה לאיד, אובלומוב זו קלאסיקה רוסית מהמעלה הראשונה. זה גרם להן לשבור שיא בחיפוש ולאתר לי את הספר תוך דקה ורבע במדף שכוח אל.

די מהר הבנתי שלא רק הספרניות שלי מעבירות את זמנן במצב רדום אלא גם יש משהו רדום מאוד בממלכת אובלומובקה.
אובלומוב גיבורינו הוא צמח יקר ונדיר, אבל עדיין צמח והאובלומוביות הזו דבקה בי כמו קורי עכביש עבשים המבקשים לכסות כל חלקה טובה של אש הבוערת בי. כאילו הייתי דיירת בבית שהזמן חדל מלבקר בו.

כן ב2014 כולם רצים כמו סוסים באמוק , כן הכול אצלנו הפך להיות אינסנטנט כמו שאומר אישי היקר, כן אנחנו מביטים בחיים דרך מסך הסמארטפון שלנו אבל, האובלומוביות המשתקת הזו המתהלכת על סיפה של שקיעה בקומה לא בריאה לאנשים!! עזבו לא בריא זה מפחיד.

גונצ'רוב לא התעלם מהמימד המשתק והחולני באובלומוביות, הרי הוא ברא את שטולץ הגרמני רק כדי לגרור את אובלומוב בכל דרך אפשרית מקוריו המשתקים . שטולץ לדעתי מייצג אותנו הקוראים, הוא עסוק בצד החומרי של החיים בצבירת הון ועשייה חברתית ותרבותית כדי לקטוף את מה שאנו מגדירים כמנעמי החיים.
אם כך אובלומוב לעומתו , מה הוא מייצג? האם זו אסקפסטיות חיננית ?האם אובלומוב הוא מודל כיצד לשבור את הכלים ולא משחקים? לדעתי לא. האווירה בספר ספוגת שיתוק וריפיון, איש אינו נוקט יוזמה, לפתוח מכתב לוקח להם שבוע מהחשש שטיבו האמיתי של רצון האדם ישפך להם מתוך דפי המכתב.

אין בי כעס או בוז לאובלומוב, רק חמלה לבן אדם טוב, אבל גם בטלן ביש מזל , שלרגע אחד לא יכול לשרוד מחוץ לדפי הספר . כפי ששישקין סיכם באופן מבריק אובלומוב הוא האיש שהתאבד באמצעות ספה..

נתתי להרבה ספרים את הציון מעולה (5 כוכבים) כי הם שימחו אותי מאוד באותו הזמן שקראתי אותם, אבל הספר הזה הביא אותי לפסגות נשגבות. הוא בלתי נשכח. הספר הזה הוא סיפור על אהבה ועל משמעותה בעיני אנשים שונים. הוא לא סיפור על אובלומוב שמאס בחיי הפעולה ובחר בספה. זה הסיפור המשני. גונצ'רוב שואל: מה טעם החיים? אהבה. אז מהי אהבה? ועונה: לא זיקוקי דינור, לב פועם והתרגשות מטורפת, אלא חיים שקטים וטובים, הפריה אינטלקטואלית ורגשית, אחים תאומים שאף פעם לא נגמרות להם המילים, פעילויות משותפות ואושר שהוא כל כך "מובן מאליו" ומוטמע בך עד שהוא הופך למן עצבות: ומה עכשיו? הכל כל כך טוב, יציב ומוצלח, אז חייב לבוא רע..
לאחר שקראתי שמחתי מאוד עבור גונצ'רוב שלא היה לי ספק (בלי לדעת עליו כלום) שהייתה לו אהבה מן הסוג הנכון. אישה שהיא שווה לו, בתקופה שבה המושגים האלו לא היו קיימים ותפיסות אחרות היו מקועקעות עמוק בין זוגות.
אין לי טענות כלפי אובלומוב שבחר להתנתק מהחיים, לא להתקיים לא כאציל ולא כבורגני (כמו ידיד נפשו שטולץ), אך לא מינף את מרדנותו לפילוסופיה, לא קרא ספרים, לא כתב ולא הושיע נפש אחת. מארוחה לארוחה, משינה לשינה, כי העולם שבחוץ לא מוצא חן בעיניו.
את אחרית הדבר כתב מיכאל ששקין, רוסי ב100% יותר ממני, אך כשקראתי את מה שכתב תהיתי אם קראנו את אותו הספר. אובלומוב הופך אצלו לגיבור, שטולץ לבורגני עקר ואולגה לאומללה. מיכאל ששקין, שוב לצערי, לא חווה אהבת אמת, וכך גם רבים מהדורכים על פני האדמה הזאת ורובם של השוכנים מתחתיה. נראה לי שגונצ'רוב יסכים עם המסקנה שנבעה מכל אות בספר ותתאים מאוד לקוראים האינטיליגנטים של האתר: אל תוותרו על אהבת אמת, ותרו על זיקוקי הדינור.