החיים תמיד מדביקים אותנו בסוף, אין מה לעשות, לעולם לא נצליח להימלט.
אמירה נכונה, לא? גם אם מעורפלת משהו.

אני לא מומחה לספרי מתח. איכשהו הם לא מושכים אותי. מדי פעם אני "חוטא" בהם, לרוב אם יש המלצות מפליגות או אם זה מפרי עטו של סופר שאני מתחבר אליו.

זה בדיוק המקרה כאן. לפייר למטר התוודעתי דרך ספרו הנהדר "להתראות שם למעלה", ו"אלכס" הוא הספר השני שלו, מתוך השניים שתורגמו לעברית. אז הייתי חייב..

"אלכס" הוא חלק מטרילוגיה, עם זאת הוא עומד יפה גם בפני עצמו. בחורה צעירה ויפה, חובבת פאות צבעוניות נחטפת באכזריות. היא מובלת למפעל תעשייתי ענק ונטוש, שורץ חולדות בגודל של חתולים מפוטמים. החוטף לא שודד אותה, לא אונס אותה, הוא רק מחטיף לה מכות רצח, מפשיט אותה, מכניס אותה לכלוב תלוי באוויר. לשם מה? האם מדובר בסוטה פסיכופט?

מי שנופלת עליו חקירת המקרה הזה הוא הפקד קאמי ורהובן, נמוך הקומה שיחד עם עמיתיו לואי הגנדרן וארמן הקמצן הפתולוגי מהווים יחד את "צוות ורהובן", גיבורי סדרת הספרים של למטר.

במהלך החקירה מתגלים מקרי רצח אכזריים, בהם הקורבנות הוכו בראשם ולאחר מכן הומתו על ידי שפיכת חומצה גופריתית מרוכזת מאוד לתוך גרונם. מה פשר הטקס הזה? והאם יש קשר בין מקרה החטיפה לרציחות?

בינתיים הצוות של קאמי מצליח לעלות על עקבותיו של החוטף, אך הלה לא מאפשר להם לשים עליו את ידם ומתאבד תוך כדי מרדף משטרתי בקפיצה מגשר שעל כביש פריפריק בפריס.

הבחורה הצעירה מצליחה להשתחרר בינתיים ממש מהקבר שהוכן לה במאמצים אדירים, כשהיא על סף עלפון, חלשה, פצועה, מסוחררת, הוזה, ומסריחה. אך במקום ללכת למשטרה מיד, היא בורחת. מדוע היא עושה זאת?

טוב, על פניו, בשביל סקירה של ספר מתח, מצטייר שגיליתי יותר מדי פרטים. עם זאת, מי שיקרא ייווכח שמה שכתבתי זה ממש כלום.

תוך כדי הכתיבה, משלב למטר מרכיבי אישיות והתמודדות פרטית של רבות מדמויות המפתח בספר, לרבות החוקרים ובמיוחד קאמי עצמו. קאמי לא היה אמור לקבל את חקירת התיק הזה, הוא לא הספיק להשתקם מטראומה אישית, הכוללת חטיפה ומות אשתו אירן (על זה אגב הספר הראשון בטרילוגיה, שלא תורגם), אולם מפקדו, שמודע ליכולותיו והחפץ בחזרתו לתפקוד מלא, מתמרן את קאמי בעורמה לכך.

החקירה חושפת פרטים רבים ומרתקים על עברן של דמויות רבות. בשלב מסוים העלילה לכאורה נפתרת לפחות בחלקה, אך ראיתי שעוד נותרו לי הרבה דפים לסוף . זאת, כי עיקר הסיפור רק מתחיל כאן, בנקודה שמחברים אחרים כבר מסיימים את הספר, מקסימום מוסיפים מעט פיצ'יפקס לתיבול.

אני מחבב את הכתיבה של למטר. היא לא מנסה להושיב את הקורא על מתקן רכבת הרים בכוח, לא יומרנית, היא זורמת (אם כי לפרקים קצת נמרחת). אופן הכתיבה מכובד מאוד יחסית לז'אנר ולא מוריד את הרמה לשפת חינמון יומי. העלילה גם לא גולשת למחוזות של מופרכות לשמה.
סיומת הספר תואמת את התובנה שנכתבה כדרך אגב בעמ' 219 מתוך 314: "החיים תמיד מדביקים אותנו בסוף, לא נצליח להימלט"...

החיים תמיד מדביקים אותנו בסוף, אין מה לעשות, לעולם לא נצליח להימלט.
אמירה נכונה, לא? גם אם מעורפלת משהו.

אני לא מומחה לספרי מתח. איכשהו הם לא מושכים אותי. מדי פעם אני "חוטא" בהם, לרוב אם יש המלצות מפליגות או אם זה מפרי עטו של סופר שאני מתחבר אליו.

זה בדיוק המקרה כאן. לפייר למטר התוודעתי דרך ספרו הנהדר "להתראות שם למעלה", ו"אלכס" הוא הספר השני שלו, מתוך השניים שתורגמו לעברית. אז הייתי חייב..

"אלכס" הוא חלק מטרילוגיה, עם זאת הוא עומד יפה גם בפני עצמו. בחורה צעירה ויפה, חובבת פאות צבעוניות נחטפת באכזריות. היא מובלת למפעל תעשייתי ענק ונטוש, שורץ חולדות בגודל של חתולים מפוטמים. החוטף לא שודד אותה, לא אונס אותה, הוא רק מחטיף לה מכות רצח, מפשיט אותה, מכניס אותה לכלוב תלוי באוויר. לשם מה? האם מדובר בסוטה פסיכופט?

מי שנופלת עליו חקירת המקרה הזה הוא הפקד קאמי ורהובן, נמוך הקומה שיחד עם עמיתיו לואי הגנדרן וארמן הקמצן הפתולוגי מהווים יחד את "צוות ורהובן", גיבורי סדרת הספרים של למטר.

במהלך החקירה מתגלים מקרי רצח אכזריים, בהם הקורבנות הוכו בראשם ולאחר מכן הומתו על ידי שפיכת חומצה גופריתית מרוכזת מאוד לתוך גרונם. מה פשר הטקס הזה? והאם יש קשר בין מקרה החטיפה לרציחות?

בינתיים הצוות של קאמי מצליח לעלות על עקבותיו של החוטף, אך הלה לא מאפשר להם לשים עליו את ידם ומתאבד תוך כדי מרדף משטרתי בקפיצה מגשר שעל כביש פריפריק בפריס.

הבחורה הצעירה מצליחה להשתחרר בינתיים ממש מהקבר שהוכן לה במאמצים אדירים, כשהיא על סף עלפון, חלשה, פצועה, מסוחררת, הוזה, ומסריחה. אך במקום ללכת למשטרה מיד, היא בורחת. מדוע היא עושה זאת?

טוב, על פניו, בשביל סקירה של ספר מתח, מצטייר שגיליתי יותר מדי פרטים. עם זאת, מי שיקרא ייווכח שמה שכתבתי זה ממש כלום.

תוך כדי הכתיבה, משלב למטר מרכיבי אישיות והתמודדות פרטית של רבות מדמויות המפתח בספר, לרבות החוקרים ובמיוחד קאמי עצמו. קאמי לא היה אמור לקבל את חקירת התיק הזה, הוא לא הספיק להשתקם מטראומה אישית, הכוללת חטיפה ומות אשתו אירן (על זה אגב הספר הראשון בטרילוגיה, שלא תורגם), אולם מפקדו, שמודע ליכולותיו והחפץ בחזרתו לתפקוד מלא, מתמרן את קאמי בעורמה לכך.

החקירה חושפת פרטים רבים ומרתקים על עברן של דמויות רבות. בשלב מסוים העלילה לכאורה נפתרת לפחות בחלקה, אך ראיתי שעוד נותרו לי הרבה דפים לסוף . זאת, כי עיקר הסיפור רק מתחיל כאן, בנקודה שמחברים אחרים כבר מסיימים את הספר, מקסימום מוסיפים מעט פיצ'יפקס לתיבול.

אני מחבב את הכתיבה של למטר. היא לא מנסה להושיב את הקורא על מתקן רכבת הרים בכוח, לא יומרנית, היא זורמת (אם כי לפרקים קצת נמרחת). אופן הכתיבה מכובד מאוד יחסית לז'אנר ולא מוריד את הרמה לשפת חינמון יומי. העלילה גם לא גולשת למחוזות של מופרכות לשמה.
סיומת הספר תואמת את התובנה שנכתבה כדרך אגב בעמ' 219 מתוך 314: "החיים תמיד מדביקים אותנו בסוף, לא נצליח להימלט"...