ביקורת ספרותית על בית הדין של אבא (מהדורה מחודשת) מאת יצחק בשביס-זינגר
ספר טוב

---

אמא שלי, ילידת הארץ בשנת קום המדינה, מתרפקת על היידיש. הוריה דיברו עברית (אמא שלה גם ערבית), היא גדלה עם עברית בבית ובבית הספר, הייידיש היתה רק כבדרך אגב, כשפת הסודות כשרוצים שהילדים לא יבינו מה אומרים, ולכן הם כמובן התאמצו והבינו. עכשיו כשהיא בת שבעים וחמש, הוריה כבר לא בין החיים, היא משתתפת בקבוצת פייסבוק של ישראלים דוברי עברית, בני גילה וצעירים יותר, שמציגים ביטויים ביידיש ומפרשים אותם.

יצחק בשביס זינגר הוא סופר של יידייש. בשנת 1978 כשקיבל פרס נובל לספרות התלבט באיזו שפה לשאת את הנאום, ובסופו של דבר התחיל ביידיש והמשיך באנגלית. הנה דברים מתוך הנאום (אני מצטטת מתוך ויקיפדיה):

"האמת היא, שאת הדברים להם הטיפו הדתות הגדולות, יישמו דוברי היידיש בגטאות יום יום. הם היו עם הספר במובן האמיתי ביותר של המילה. הם לא ידעו תענוג גדול יותר מאשר לימוד האדם והיחסים האנושיים, אותם כינו "תורה, תלמוד, מוסר, קבלה". הגטו היה לא רק מקום מקלט למיעוט נרדף, אלא גם ניסוי גדול בשלום, משמעת עצמית והומניזם. בית אבי ברחוב קרוכמלנה בווארשה היה בית לימוד, בית משפט, בית תפילה וסיפור סיפורים, כמו גם מקום לנישואין ולחגיגות חסידיות. ביידיש אפשר למצוא ביטויים של עונג, תאווה לחיים, געגועים למשיח, סבלנות והערכה עמוקה לאינדיבידואליות האנושית. ביידיש יש הומור והערכה לכל יום בחיים, לכל פרור של הצלחה, לכל מפגש של אהבה... היידיש אינה מקבלת את הניצחון כמובן מאליו. היא מתגנבת, חומקת, מבריחה את עצמה בין כוחות ההרס..."

הספר הזה הוא סיפורי "בית אבי ברחוב קרוכמלנה" שהיה "בית לימוד, בית משפט, בית תפילה וסיפור סיפורים כמו גם מקום לנישואין ולחגיגות חסידיות", והוא למעשה סוג של אוטוביוגרפיה או ממואר יחד עם סיפורים אנקדוטליים ותיעוד תקופה ומקום שכבר לא קיימים. הוא מכיל מעל מאתיים הערות שוליים. אם בספר "גטסבי הגדול" כתבתי כנגד הערות השוליים ואמרתי שהן מוכיחות את חוסר הרלוונטיות של הספר, כאן הערות השוליים הן חלק מהותי מהספר. כבר כשנכתב הוא היה עדות לדור שנכחד, והשפה שבה נכתב היא שפה שהולכת ומתה, יחד עם הדוברים אותה. המתרגמת מרימה את המסך מעל עבודת התרגום כדי לשתף אותנו הקוראים בצער שהוא מנת חלקה כאשר התרגום לא מצליח להעביר מיצלול של תרגום, עסיסיות של דימוי, או הווי שאינו מוכר לקורא בן המאה ה-21 והוא נחוץ להבנת הדיאלוג. במובן הזה אמי בת השבעים וחמש היתה נהנית מהספר יותר ממני. אבל גם אני נהניתי.

הספר הזה היה ממתק השבת שלי. לא שצריך לומר את זה על זוכה פרס נובל לספרות, אבל הוא כותב טוב, בשביס זינגר, וזה עובר גם בתרגום. הוא רואה בעין מיוחדת את הזולת ואת עצמו ונמצא כל הזמן בשיח חוזר ונשנה בין הפנים הפנימי שלו ובין המראות והדברים שהוא חווה.

הספר מוצג כאוסף סיפורים קצרים, מה שלא נכון משום שיש סדר כרונולוגי וקשר בין סיפורים שונים, ועם זאת הפרקים האלה כן מאפשרים דילוג על חלקם. יצחק הילד, יחד עם יצחק הכותב המבוגר, מציגים לנו תמונה של בית משפחה שהוא גם בית דין, שזו הפרנסה הקטנה של האב. בעלי דין, אירועים משעשעים וכואבים, חתונות וגירושים שנערכים בבית עצמו, ושהילד נמצא בהם כעד, מקשיב, מסייע, מסולק מהחדר "כי אלה נושאים של מבוגרים" ואז מצותת מאחורי הדלת. דרך דמויות משכונת העוני בורשה שבה התגורר עם הוריו נפרשת תקופה. חסידים (אבא) מול ליטאים (משפחת האם), מסורת מול מודרנה, רוחות קומוניזם, עולם הגויים המוזר, מקורות פרנסה של יהודים טרום מלחמת העולם הראשונה ועוד. אבל הוא לא מסתפק באנקדוטות, ומספר כיצד הדברים השפיעו על עולם הרגשות והחוויות שלו ועל דברים שאליהם הגיע באופן מודע רק מאוחר יותר. כיצד יתכן, תוהה לעצמו יצחק הילד לאחר שנוכח בעוד סיפור טרגי ודרמטי שהגיע לבית הדין של אביו, שאני רק שומע מהצד וכל נפשי רעידות וחלחלות ועולמי חרב עלי, בעוד האנשים שהדברים קורים להם נושאים אותם בשלוות נפש מעשית.

אם על אביו מספר בשביס-זינגר ברגשות מעורבים, וניכר שהשניים לא ראו עין בעין וסופם שהתאכזבו זה מזה, הרי שמתוך הסיפורים עולה אהבה גדולה שלו לאמו, בת שבע. לא בכדי הוסיף יצחק זינגר הבוגר, משהפך לסופר, את השם "בשביס" כלומר בנה של בת שבע, לשמו. הוא מתאר אישה אצילית, למדנית ואדוקה בדתה, ועם זאת בעלת ידיעות רבות גם בעולם שמחוץ לדת, בת למשפחה ליטאית שנישאה לחסיד, נושאת איתו את תלאות הדרך שבה חי ומסורה מאוד למשפחתה, על אף הפערים בינה לבין בן זוגה ועל אף שמשפחתה המיוחסת לא תמכה בזיווג ושהחיים ותלאות הפרנסה היו קשים מאוד. קצת חשבתי על סבתא שלי, רחל, ועל התיאורים שלה את אמא שלה, האלמנה שהיתה מלומדת ובת למשפחת תלמידי חכמים ולכן האדם הידען ביותר בין היהודים המעטים בעיירה החקלאית שבה גידלה את ילדיה.

המון דברים בספר מתארים דברים שהיום מתנהלים אחרת. לא רק הדת והמדינה, אלא גם היחס לילדים. יצחק הילד מגיע לבית הספר, כלומר ל"חדר" כשבא לו. בשאר הזמן הוא מסתובב בבית ולעיתים גם בחוצות. לא תמיד נתון להשגחה, לפעמים רק בשקיעת השמש הוא נזכר שיש להגיע הביתה פן ידאגו. ובבת עצמו הוא נחשף לסיטואציות קשות, חיים ומוות, מחלות ומחסור, כולל תקופות של רעב. והוא מתאר גם את חברת הילדים, וזה דווקא דבר שלא השתנה עם הדורות לצערנו, כולל חרם שהוא חווה. הרגישות שלו, והזיכרון החזק שגורם ליצחק המבוגר לחוות ולספר על החוויה כמו יצחק הילד, נוגעים ללב ועושים את הספר הזה למרגש מאוד.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על בית הדין של אבא (מהדורה מחודשת)