כשפגשתי את אורי היה זה באורוות האמנים בפרדס חנה. ביקורי שם כאילו היה צריך לקרות והנסיבה העיקרית לכך היא סיפור ארוך ומלא קסם שהוביל אותי למציאת הספר בתקופה בה מאוד הייתי צריך לקרוא דווקא אותו.
אורי היה שקוע בעיסוקיו בבוטיק המעצבים שלו, עטור מלאי עיצובים ססגוניים ומרהיבים למדי, מעשה ידיו שהם לכדי עצמם סיקרנוני אודותיו, ויותר מאלו נמשכתי לפינת החנות בה פרושים כתביו. קצרים וארוכים יותר - קראתי אותם. החל מהכתב הראשון וכלה בעשירי לא יכולתי שלא לתת להם את מלוא הכבוד הראוי להם. בעת קריאתם המציאות סביבי הפכה תפאורה לא קיימת וכשכבר חזרתי אלייה חזרה פצחנו בשיחה קצרה שהתחילה בעודי אומר לו "וואו" (מילה שאינני מרבה לעלות על שפתיי, אך כך יצא).
בין כתביו ניצבו להם 2 ספרים בני מספיק נפח כדי להבחין שיש בהם המון אך לא יותר מידי. פשוט מה צריך.
אז שאלתי אותו עם איזה מהם ימליץ לי להתחיל. על "מילה התנהגות של חומר" אמר שזה טריפ. ספר שלוקח אותך למסע שכזה. הדרך בה אמר זאת גרמה לי לשכוח מה אמר על הספר השני כיוון שראיתי בו משהו מיוחד, מעיין שיגיון פנימי גועש שמאפיין את רוחי עד מאד וכאילו שכתב ספר זה ברוח זו.
אמר הוא שהספר מאוד יהודי אבל "לא היהדות שאתה חושב שאתה מכיר, כלומר לא אותה יהדות המבדילה את את הכל מהכל אלא מאחדת בין הקיים לקיים". (אציין שאיננו אדם בעל חזות דתית אך רוחניות נעימה משודרת מפניו ובקולו)

אם כן, אכן הספר הוא צלילה עמוקה אל תוך רעיונות שמורכבותם נעימה לחיכי ומסודרים הם במילים פשוטות.
ספר שרובדו הקומי וניסיונו להצחיק את הקורא לא קיימים ובכל זאת הפסקתי לספור כמה פעמים נסך הוא חיוך על שפתיי.

סגנון הכתיבה קולח עד לכדי שכל עיתוי בו בחרתי לעצור עד הפעם הבאה הרגיש שגוי ועם זאת נכון כאחד. ספר שכבר מהעמוד השני הרגשתי את כאב הפרידה שיגיע בקריאת מילתו האחרונה.