זה רק עוד לילה שחור של ייאוש.
עברתי עשרות כאלה. אני אשרוד אותו. אני פשוט אירדם בסופו של דבר, ועד הבוקר הוא ייגמר, הסיוט, יתאפס ויתחיל מחדש.
בספר שאני קוראת עכשיו, 'ספר אלף הימים', מצאתי את זה:
ביומיים האחרונים הרבצתי לעצמי כמה וכמה פעמים אבל לא הצלחתי להתקרב לאף חולדה.
אני מנסה לפגוע בחולדות שלי ורק מרביצה לעצמי שוב ושוב. והן חומקות. מענות אותי בלילה, מלחששות סביבי ביום. לא יומיים; כבר למעלה משנה.
אני קמה כל בוקר, מחפשת את החיוך שלי. הוא עדיין שם, תודה לאל. ביום שאקום בלעדיו לא אוכל לשאת את עצמי. אני מתארגנת בעשר דקות ורצה לאוטובוס. אין לי זמן ואין לי כוח לאופניים. אין לי כוח לאופניים. מי זאת הנערה הזרה הזאת שהשתלטה עלי? יש לה עיניים עייפות כל כך והיא חיוורת. רק בין הילדים היא חוזרת פתאום לחיים.
אני מגיעה לגן, מקבלת את הילדים, תולה תיקים, קוראת מחברות קשר -
עושה מתיחות לבתיה'לה ולמוישי -
מושיבה את כל הילדים לצייר חוברות למוישי ולגיטי, שתכף יש להם יום הולדת -
שולחת את אפרתי למזרון לבחור משחק כי היא לא מרוכזת ומציירת בטושים על השולחן -
מנקה את השולחן, נותנת לרוני ולנפתלי צבי ולאיתן עוד דפים לציור, שולחת את ישראל לשירותים להוריד טיטול -
מלווה את אהרן ומוישי ואפרתי לקבוצה של חוי למעלה במעונות – עלייה איטית של חצי שעה, מאמץ בכל צעד -
רצה לגן, שכחתי לשים לבתיה מכשירים ארוכים, RGO -
חני הגננת מבקשת שהם יעמדו בעמידונים, אז צריך ליישר לגיטי את המכשירים ולקשור אותה בעגילון, ואז להעמיד את בתיה'לה -
חני מתחילה להתפלל איתם ואני יושבת בצד וגוזרת מדורות בקצב בשביל היצירה לל"ג בעומר שלא סיימנו עדיין להכין והילדים מוכרחים לעשות אותה היום -
הפיזיותרפיסטית נכנסת ולוקחת את יוסף לטיפול. אני מזכירה לה להחזיר אותו בזמן לארוחת בוקר -
ברקע ריכוז קצר על מספרים וזיהוי ספרות ואני מקשיבה בחצי אוזן ורושמת לעצמי שישראל לא מזהה עדיין את הספרה 2 וצריך לעבוד על זה. מתישהו. והנה הריכוז נגמר ואני זונחת את המדורות, מקרבת את מדרגות העץ לכיור שהילדים יוכלו לגשת, עוזרת לרוני ליטול ידיים, מברכת איתם בקול, עוזרת למי שצריך להוציא אוכל מהתיקים, מקרבת לגיטי את ההליכון שלה שתוכל להגיע לשולחן, טסה במדרגות להביא חזרה את מוישי ואהרן ואפרתי, מוציאה את אייפד התקשורת של אפרתי ורוני מהתיקים, קופצת לרגע לגן ליד לשים את הלחם של אפרתי בטוסטר כדי שתוכל לתרגל לעיסה נכונה -
כולם התחילו לאכול, אבל שרה'לה שפכה את המים שלה וצריך לנגב מהר לפני שמישהו יחליק -
אני לוקחת את ישראל לשירותים.
אני לוקחת אותו לשירותים מדי חצי שעה ועדיין הוא מפספס לפחות פעמיים ביום -
חני משחררת אותי להפסקה שלי בת עשרים הדקות. אני יוצאת החוצה ויושבת על המדרגות ומבזבזת חמש דקות על התענוג הגדול של בהייה באוויר בלי לעשות כלום.
והשעה רק תשע וחצי.
עשרה לעשר, חזרה לגן.
דפי עבודה: לעבור מילד לילד, למנוע מנפתלי צבי לקשקש על הפנים שלו, לקחת לאפרתי את הטוש כי לא מומלץ לאכול טושים, להקים אותה מהשולחן כי היא חוטפת לגיטי את המשקפיים. מישהי צריכה לצאת איתה החוצה, להוציא אנרגיה, ואין לנו ידיים מיותרות.
שירלי רוצה לקחת את אהרן לטיפול, ואיפה לעזאזל הקביים שלו?
אני מראה לשרה'לה איך למתוח קו מהספרה אחת למכונית הבודדת, ולאן נמתח את הקו משתי המשאיות?
כבר אחת עשרה וחצי, פרומי עם תיאטרון הבובות שלה תהיה כאן כל רגע;
מהר לשים סדים לאהרן שהגיע משום מה הבוקר בלעדיהם, להלביש את בתיה'לה ומוישי באימובלייזרים, להעמיד את כולם בעמידונים, לסדר כיסאות לילדים שיושבים, הנה פרומי הגיעה;
אני חוזרת למדורות אבל חני מבקשת שאתחיל להעביר בלמינציה את לוח המשחק שנשלח הביתה בסוף השבוע...
כשאני חוזרת לגן עם הגיליונות המנויילנים צריך לגזור. ואז להדביק סקוטש. ואז לחלק לשקיות ולשים במגירות. הילדים בהפסקה, שופכים משחקים על המזרון. ישראל ויוסף הולכים מכות בשולי שדה הראייה שלי. אני מבקשת שיפסיקו והו, כמה שזה עוזר.
אני מרגישה שאני מאבדת את מגע הקסם שלי.
אני אומרת 'אסור' במקום להסביר.
אני כועסת במקום לנשום עמוק ולהגיב ככה שהם יבינו.
אני עייפה, עייפה כל כך, עושה הכל בצורה מכאנית.
רק החיוך עוד אמיתי. והכוונה. והדאגה. ואני אוהבת אותם כל כך, יותר משחשבתי שאפשר.
כל פעם שאני עומדת להרפות אני רואה את העקשנות הטהורה של הילדים שלי. את ההרים שהם מטפסים עליהם כל יום, בלי להתלונן, בלי להתייאש, בלי להרים ידיים, בשפתיים חשוקות ובחיוך שובר לב.
כל פעם שאני מרחמת על עצמי אני יודעת שאני צריכה לקום בבוקר, בשבילם. הפיזיותרפיסטית, המרפאה בעיסוק, קלינאית התקשורת, הגננת: כולן נשים מקסימות שרוצות בטובת הילד, כל אחת בתחומה שלה. ולפעמים הילד נופל בין הכיסאות. ואני רוצה להיות שם לתפוס אותו.
היה יום אחד ששרה'לה לא אכלה ארוחת בוקר, כי לקחו אותה לטיפול אחרי טיפול אחרי טיפול. הן פשוט שכחו.
היה יום אחד שישראל פספס ארבע פעמים, כי בחדר כושר אף אחד לא הזכיר לו ללכת לשירותים וגם לא בחצר וגם לא בקבוצה של ליאת.
תמיד לוקחים את רוני לטיפולים בהפסקה, כי לחני מאוד חושב שהיא תהיה בריכוז. רבע שעה ביום הילדה משוחררת מכל מטלה, פיזית, תקשורתית או לימודית, רבע שעה למשחק, לשוטטות בגן, לסיפור חוויות לחברים – ויום אחרי יום, אפילו לרבע שעה עלובה היא לא זוכה.
ואני רוצה להיות שם כדי לוודא שאף ילד לא טובע בין התכנית הרגשית לתחושתית, בין הפיזיו לרב"ע לתקשורת ללימודי לחברתי, בין דפי הקשר לחוברות לדפי העבודה, בין הכוונות הטובות לאינטרסים המתנגשים.
כדי לדבר בשביל הילדים האלה שלא מכירים מציאות אחרת, שתמיד לוקחים אותם ומפעילים אותם ומרימים אותם ומזיזים אותם ולא עולה בדעתם אפילו לסרב, לבכות, לבקש. לעצור.
כדי לראות את הילד כילד ולא כאוסף של מוקדי טיפול.
ובסוף היום אני מותשת לחלוטין. פיזית ומנטלית. אני שחוקה, אני לא מסוגלת, אני לא יכולה לעשות את זה.
ועדיין, בוקר אחרי בוקר, אני אוספת את השברים שהפכתי להיות, מוצאת את החיוך והולכת לעבודה. מזוכיזם או סתם טפשות, עוד לא החלטתי.
ויש גם את מה שאני לא מדברת עליו ולא חושבת עליו כדי לא לקרוס: העתיד.
בן חמש עם פיגור הוא חמוד. בן חמש עשרה עם פיגור הוא אומלל. בן עשרים וחמש עם פיגור זה סבל נורא, לו, להורים, לאחים. בן חמישים? בן שבעים?
אני לא רוצה לדמיין אפילו את הילדים שלי בעוד עשרים שנה. אף פעם לא חיים עצמאיים. או בבית של ההורים, או בהוסטל כלשהו; מדמיינת מטפלים מחליפים להם טיטולים, מנגבים להם רוק מזווית הפה. הם כל כך מתוקים עכשיו, אבל זה יעבור. זה תמיד עובר.
אני לא חושבת על זה. כאן, בארץ לעולם לא, רק ההווה קיים.
מורה שמתחיל לעבוד בלי שמץ אידיאליזם, שום דבר לא יצא ממנו.
מורה ותיק שנשאר עם האידאליזם הנאיבי הראשוני, הוא מקרה אבוד.
בתוך התסכול הזה יאנוש קורצ'אק עוזר לי פלאים. אני קוראת אותו ונרגעת.
זמנית.
עד יום העבודה הבא.
הוא מספר לי שכולם טועים. שאין מחנך מושלם. שאפשר לתקן, שאפשר ללמוד מטעויות.
הוא מסביר לי את הילדים שלי. הוא מסביר לי את עצמי.
הוא מסתכל בצורה כל כך צלולה בכאוס הזה של תקוות ופחדים ונסיונות ושקרים עצמיים והטפות ומחמאות ועונשים ולמידה וסבלנות אינסופית ואמון וטעויות, שאנחנו קוראים לו בטעות חינוך.
הוא מראה לי, חד ולא סלחני, את ההסתכלות המוטעית שלי, את כל הבורות שאני יכולה ליפול אליהם; ואז, בעדינות, בקווים רכים, את המחנכת שהייתי רוצה להיות.
הוא א-סנטימנטלי וחריף ובוטה. הוא מנפץ את כל התפיסות האידיאליסטיות של מחנכים מתחילים.
ושורות הסיום שלו. כמו אגרוף בבטן: קודם כל, אל תזיק.
האנטימולוג הצרפתי הגאוני פברה מתגאה ואומר, שבתגליותיו החשובות בידיעת החרקים, הוא לא הרג אף אחד מהם. הוא חקר את מעופם, את מנהגיהם, את דאגותיהם וששונותיהם. הוא הסתכל בהם בשעה שהשתעשעו בזוהר קרני השמש, בשעה שנלחמו ונפלו חללים, חיפשו מזון, בנו להם מקומות מחסה, אגרו מזונות. הוא לא התרעם; בעין פקוחה עקב אחרי חוקי הטבע הכבירים בתנודותיהם הקלות ביותר. הוא היה מורה עממי. את הסתכלויותיו עשה בעין בלתי מזוינת במכשיר.
המחנך, היה אתה לעולם הילדים מה שהיה פברה לעולם החרקים.
כיצד לאהוב ילדים?
בעיניים פקוחות.
בסבלנות.
מתוך מודעות לשגיאות, שלך ושל אחרים.
בלי פאניקה.
יום ועוד יום ועוד יום של עבודה. תוצאות? לא היום. לא עכשיו;
בעוד חודש. בעוד שנה.
בעוד עשור.
בדור הבא.
ורק לפעמים, רגעים קטנים של חסד:
אפרתי, שרה איתי את השיר שחיברתי לשעת סיפור בשלמותו.
רוני, הוגה סוף סוף עיצור שעבדנו עליו שלושה חודשים.
מירי הולכת! למעלה מעשרים צעדים ברציפות!
גיטי, צוחקת. הילדה הרצינית, הביישנית, המרוחקת שלי צוחקת בקול.
הגמילה של ישראל מתחילה לעבוד.
אהרוני משלים דף עבודה, לבדו.
איתי, ידיים דביקות מסביבי בסוף היום; וכל עודף הרגשות, והתסכול, והיאוש, והאהבה, כולם מתנקזים פתאום אל החיבוק הזה, והוא מסתכל בפליאה בלחות הזאת שבעיניים ושואל בהיגוי המצחיק שלו, "בוכָה? למה בוכָה?"
כי אני אוהבת אותך כל כך.
כי אני מפחדת לחשוב עליך בעוד עשר שנים.
כי החיבוק הזה הוא בשבילי כל כך הרבה עכשיו. תמיד.
כי נתת לי עוד סיבה לקום מחר בבוקר.
כי לא ידעתי שהלב נשבר בקלות כזאת.
אני לא אומרת לך את כל זה.
אני בולעת את הבכי וצוחקת ואתה מנגב את הדמעות ביד מלוכלכת ומחייך אלי חיוך פרחחי, ואיכשהו הרגע הזה שווה הכל.
