מעשה בשני אחים שהיו נשואים לשתי אחיות, אי שם באירופה, אי אז במחצית הראשונה של המאה העשרים. ומעשה שהיה אח שלישי לאחים ואחות שלישית לאחיות וכולם היו מאושרים, כי יש אפשרות לעשות את ההתאמה אפילו עוד הרבה יותר טובה ממה שהיא נראית עכשיו. אלא שהאח השלישי לא היה שותף לשמחה הכללית, כי הוא לא אהב את האחות, ולא רצה אותה. הוא רצה מישהי אחרת בכלל ואיתה הוא בחר להתחתן. המשפחות לא קיבלו את בחירת האח בעין יפה, אבל הוא נשאר בהחלטתו, והזוג המורד נישא וחי לו באושר ובעושר, עד.... עד שהיתה שואה.
מה לעשות, ככה זה עם סיפורים, לא תמיד הם מסתיימים בדרך שבה אנו רוצים. לסיפור הזה, הד עתיק יומין משורשי המשפחה של בן הזוג שלי, יש גם המשך. עברו שנים וחלף דור, ויום אחד מצאה אחת מקרובות המשפחה אוסף מכתבים ישן. המכתבים היו כתובים יפה, רומנטיים במידה, והיא החליטה ששלח אותם אותו האח, נקרא לו חיים, לא אל ארוסתו הראשונה, ולא אל אשתו שבפועל, אלא אל מישהי אחרת במשפחה. למה שחיים יעשה כזה דבר? זה הדליק את דימיונה, והיא בנתה סיפור שלם, רומנטי במוגזם ואטרקטיבי במוגזם, כתבה אותו כמיטב דימיונה ושלחה להוצאות ספרים שונות, ותהום המשפחה. מה אכפת, אתם יכולים לשאול, מגבר שחי פעם וכבר מת, ואישה שחיה פעם וכבר מתה, ואהובה אמיתית או מדומיינת שגם היא כבר מתה? ובכן, לאנשים מסויימים אכפת ואכפת.
כל ההקדמה הזאת באה לשרת שני דברים: רומנים רומנטיים קיימים הרבה זמן. גם במציאות, וגם בדימיונם של אנשים. משולשי אהבה, בחירות, החלטות שגויות, החלטות אמיתיות והרות גורל, גם הן קיימות. הדבר השני הוא שכאשר ממקמים אותם בעבר מסוים, יש הרבה דרכים למצוא תיעוד שלהן. יומן הוא דרך אחת. חליפות מכתבים, הלא הן התכתבויות הווטסאפ של הדורות הקודמים, הן דרך מציאותית בהרבה ומלאכותית פחות, וגם מאפשרות פרשנויות רבות יותר. לא משנה.
ביינברידג' איילנד הוא אי קטנטן באוקיינוס השקט, ממוקם לא רחוק מסיאטל. נכנסתי לגוגל סטריט-וויו ושוטטתי בו קצת, באופן וירטואלי כמובן. נכון לאוגוסט 2022 יש בו בתי קרקע פזורים, גנים רחבי ידיים, המון המון עצים גבוהים שמצלים על כבישים צדדיים, וכמובן לא מעט חופי ים. בדיוק מה שצריכה ניו-יורקית צעירה שרוצה להתאושש משברון לב, וזה מה שאמילי עושה, כשהיא מתגרשת מג'ואל בעלה. היא משאירה בדירה הניו-יורקית חברה שאיתה היא יכולה להתכתב ברמה של כיתה ו' ("הוא הסתכל עלי!", "התנשקנו!!", "יש לו שם מתאים לנישואים"), לא מספרת כלום לאמא שלה, וגם לא לדניאל אחותה, ונוסעת לביינברידג' איילנד, אל הדודה בי הזקנה, לחודש שלם, הוא חודש מרץ, או מארס, כפי שבחרו לתרגם כאן. התירוץ של אמילי הוא מושלם, היא סופרת במחסום כתיבה וצריכה מקום שקט כדי לכתוב. בחדר שבו הדודה בי משכנת אותה היא מוצאת יומן מסתורי. בשבילים היא מוצאת גברים מסתוריים, חלקם צעירים וחתיכים, חלקם קשישים ומלאי חרטות, ויומן שמסביר לה הכל.
זהו. זה הסיפור. מעבר להערת "מכתבים עדיפים על יומן", אני אומר שאם כבר בוחרים פרקי יומן, אפשר לשבץ אותם כפרקים נפרדים, אולי עם כותרת שונה, ולא להטריח אותנו עם שורות קצרות ופונט שונה ותיאור "היא נשכבה על המיטה וקראה את המשך הדברים". אנחנו נבין לבד. תסמכי עלינו. אפשר גם קצת פחות להגיש את הכל עם כפית לפה, ולתת לקוראת האינטילגנטית קצת קרדיט על חיבור פרטי העלילה הרוגשת באי השקט, וגם הבנה שלפעמים כשמישהו מתרסק מצוק, הוא באמת מתרסק, ולא ניצל ברגע האחרון.
היה לי בבית ספר בשם Capital, לא של קרל מרקס, של מישהו אחר, ואני באמצע שלו. היה לי גם את "אבות אבותינו" של איטאלו קאלווינו שמזמן הבטחתי לעצמי לקרוא. ובכל זאת בחרתי ברומן רומנטי, ועוד אחד שפחות אמין מחבריו בסוגה. מגיע לי, אין מה לומר.
