ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 22 בספטמבר, 2022
ע"י סייג'
ע"י סייג'
אמריקה סינגר היא אחת הדמויות הכי חביבות שיש, ולקרוא מנקודת המבט שלה זה תענוג.
אני חייבת להגיד שאני כותבת את הביקורת הזאת שנייה אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, ושמאוד נהניתי מהשליש האחרון שלו ברמה של צרחות.
אני לא יודעת איך הראש של קוראים אחרים עובד, אבל אני יודעת שברגע שאני קוראת משפטים רגילים לגמרי, והם גורמים לי לרצות לצרוח משום מה - זה טוב.
אבל בוא נסביר קודם למה אני נותנת לספר הזה דירוג של ארבעה כוכבים.
קודם כל, לא אהבתי את משולש האהבה.
זה לא ספוילר למי שקרא את הספר הראשון בסדרה, אז הנה האזהרה למי שלא רוצה שיהרסו לו את הספר הראשון.
אז הספר הראשון נגמר בסצנה שבה אספן, אהבתה הראשונה של אמריקה שנפרד ממנה לפני שהיא הצטרפה ל"בחירה" והפכה לאחת מ-35 המתמודדות שינסו לכבוש את ליבו של הנסיך מקסון - מתגנב לחדרה המלכותי ואומר שהוא ילחם עליה.
מה שקרה הוא שאספן נשלח לשירות צבאי, והציבו אותו במקרה בארמון המלכותי, ואחרי שמקסון גילה שאמריקה מכירה אותו הוא החליט להציב אותו לשמור על חדרה בלילות...
אני כותבת על זה וזה נשמע ומרגיש לי מלהיב, כל ההתגנבות הזאת והלבטים בין חיים של נסיכה לחיים של אשתו של שומר שמסור אליה ורוצה אותה מספיק כדי לסכן את חייו בניסיון להשיג אותה בחזרה.
אבל האמת היא, שאני פשוט לא מחבבת את אספן.
לא יודעת למה, מבחינה פיזית הוא הטעם שלי, אבל משהו...לא יודעת, אפילו בקריאה הראשונה לא התחברתי אליו.
אולי כי אני לא אמריקה, ואני לא יצאתי איתו שנתיים והתמזמזתי איתו בסתר, אני פשוט לא יכולה לשכוח את איך שהוא נפרד ממנה.
היא הביאה לו אוכל כי היא ידעה שהוא רעב והיא רצתה לחגוג את זה שהוא מתכוון להציע לה להתחתן איתו - והוא פשוט החליט שזה לא מתאים לו להוריד את רמת חייה, כאילו פתאום הוא נזכר שהוא שש ושהיא חמש, ושזה אומר שכלכלית הם הולכים לחיות חיים מאוד קשים.
עזבו, אני לא רוצה לדבר עליו, אני פשוט לא מתחברת אליו משום מה ואין לי איך להסביר את זה.
בכל אופן, המשולש אהבה הוא הסיבה שאני לא נותנת לספר הזה חמישה כוכבים, כי אני פשוט לא נהנית ממנו.
אבל ממה אני כן נהנית?!
תודה ששאלתם!
קודם כל תדעו שרציתי לוותר על קריאת הספר הזה, כי הגעתי לאיזשהו פרק שפשוט לא עניין אותי...
וממש ניסיתי לקרוא ולא הצלחתי לשכנע את עצמי, כנראה כי זו פעם שנייה שאני קוראת אותו, ידעתי שמה שאני הולכת לקרוא לא יעניין אותי.
כמעט ויתרתי, אבל אז החלטתי שאין לי מה להפסיד ופשוט ריפרפתי על בערך ארבעה עמודים עד שהגעתי לשורה שכן הצליחה לתפוס אותי.
מסתבר שזה לא כזה קריטי לדלג על כמה עמודים כשזה ספר שכבר קראת, ועוד רומן צפוי.
אני צריכה להזכיר את זה לעצמי.
זה כל כך זר לי לדלג על עמודים, שאני חייבת לציין שעשיתי את זה, וממש פרק אחרי - זה נהיה ממש מעניין.
ולא במובן הרומנטי.
הספר הזה הרבה פחות רומנטי ומשעשע מהראשון, אבל האקשן!
הרמת אקשן הזאת היא מה שהייתי צריכה מספר שחלק נכבד ממנו עוסק בתלבושות ואירוח אצילים - משהו שממש לא מעניין אותי.
אמריקה היא פשוט דמות נהדרת.
היחסים בינה לבין מקסון מאבדים כיוון בספר הזה, בגלל איזשהו טוויסט שקורה ומשנה את היחסים ביניהם, וגם פוגע באמון ובביטחון שיש להם אחד בשניה.
אמריקה עדיין לא בטוחה שהיא רוצה להיות נסיכה, ובספר הזה היא מתחילה לשקול ברצינות את העניין וממש להכין את עצמה ולחשוב על מה זה אומר להיות נסיכה.
וזה פשוט מעניין.
אני לא יודעת למה, ממש נהניתי מהמחשבות שלה על מי מתאימה למלוכה, ובמי מקסון צריך לבחור אם לא בה.
בספר השני יש רק שישה מתמודדות אם אני לא טועה, וכולן נבחרו מסיבות אסטרטגיות ורק אמריקה נבחרה כי מקסון פשוט רוצה אותה.
ואם היא הייתה אומרת שהיא מוכנה לחיות חיי מלוכה, הוא כבר היה מתחתן איתה.
זה קצת מעצבן שאספן ברקע של כל זה, כי בקושי יש לו זמן לראות את אמריקה וזה לא מציק לי שאמריקה בוגדת במקסון מאחורי גבו, כי הרי גם הוא עושה דברים עם המתמודדות האחרות שהיא לא יודעת עליהם...
אוי, זה היה כל כך טוב.
אבל החלק הכי טוב היה כשהם רבו.
הם לא הראו את הצדדים האלה בספר הקודם, מקסון היה מאוד עדין ומכבד, אבל משהו שם פשוט ניצת וזה היה מחשמל.
אני חולה על הרגעים האלה, שהריבים במקום להפוך את הבטן ולעורר פחד, פשוט חושפים כמה הדמויות רוצות להיות ביחד ושיש ביניהם כימיה.
אני אהבתי את הריב הזה כל כך, אבל יותר מאת הריב, אהבתי את הסוף שלו.
אהבתי את איך שאמריקה נכנסה אחריו לתודעה מלחמתית, שעכשיו אין לה מה להפסיד - וזה פשוט ברור שהיא הולכת לפוצץ דברים.
אני אוהבת שלבחורה יש ראש, אבל שהיא גם מספיק חמומת מוח כדי לעשות דברים מטורפים.
הייתי בלחץ עבורה.
כאילו, כבר קראתי את הספר הזה, אבל לא זכרתי בדיוק מה היא עומדת לעשות ואיך יגיבו לזה, ופשוט הרגשתי את המתח באוויר עד שזה קרה.
רוב הספר הזה היה נהדר.
עובדה שקראתי את רובו ביום חול, משהו שאני עושה לעיתים נדירות, ובאמת נהניתי ממנו כמו שכל אישה שואפת ליהנות מספר רומנטי לנוער.
הוא היה ממש טוב.
אבל לא ברמה של לגרום לי לרצות להתחיל מיד את הספר הבא.
נכון שאני אוהבת סופים מרצים שלא מנסים לענות אותך לקרוא מיד את הבא בסדרה, אבל אני חוששת שאני אתקשה עם ההתחלה של הבא.
גם בספר הזה וגם בספר הקודם, העמודים הראשונים היו הכי פחות מהנים עבורי.
כנראה כי אני כבר מכירה את העולם, זה פשוט לא מעניין אותי כל ההכנות האלה שהיא עושה לקראת האקשן.
אבל אני מניחה שעדיף עלילה שקודם כל מכינה את הבסיס לדברים שיקרו ואז נהיית יותר ויותר מעניינת, מאשר עלילה שההתחלה שלה מלאת אקשן אבל עם סוף מאכזב.
הספרים האלה נקראים רק בעלייה, מהבחינה הזאת הם יציבים, אתה מתחיל בקו ישר וככל שהקו הזה נמשך באותה הרמה אתה מתחיל לאבד עניין - ואז בבת אחת זה קופץ גבוה ושם זה נשאר עד שזה עולה עוד יותר גבוה, ושם זה נשאר עד שזה עולה יותר גבוה!
זה פשוט מעולה.
4 קוראים אהבו את הביקורת
4 הקוראים שאהבו את הביקורת
