חברים אני בהלם מכמות התגובות לתגובה שלי. מעריך מאד. תודה

"הילדים" מתוך ״הנביא" מאת ג׳ובראן חליל ג׳ובראן

יַלְדֵיכֶם אֵינָם יַלְדֵיכֶם
כִּי פְּרִי גַּעְגּוּעֵי הַחַיִּים אֶל עַצְמָם:
בָּאִים הֵמָּה דַּרְכְּכֶם אַךְ לֹא מִכֶּם,
חַיִּים עִמָּכֶם אַךְ אֵינָם שַׁיָּכִים לָכֶם.
תְּנוּ לְיַלְדֵיכֶם אֶת אַהֲבַתְכֶם אַךְ לֹא אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם,
כִּי לָהֶם הֲגִיגֵיהֶם.
גּוּפָם יִשְׁכֹּן בְּבָתֵּיכֶם, אַךְ לֹא נִשְׁמָתָם
כִּי נִשְׁמָתָם מִסְתּוֹפֶפֶת בְּבֵית הַמָּחָר-
שָׁם לֹא תּוּכְלוּ לָבוֹא אַף בַּחֲלוֹמוֹתֵיכֶם.
אֶפְשָׁר לָכֶם לַחְפֹּץ לִהְיוֹת כְּמוֹתָם אַךְ אַל לָכֶם לַעֲשׂוֹתָם כְּמוֹתְכֶם,
כִּי הַחַיִּים פְּנֵיהֶם קָדִימָה לֹא אָחוֹר, וְהֵם לֹא יִתְרַפְּקוּ עַל הָאֶתְמוֹל.
אַתֶּם הַקֶּשֶׁת מִמֶּנָּה כְּחִצֵּי חַיִּים,
יַלְדֵיכֶם שְׁלוּחִים:
הַקָּשַׁת מַבְחִין בַּשֹּׁבֶל עַל פְּנֵי נָתִיב
הַנֶּצַח,
בִּרְצֹתוֹ כּוֹפֵף קַשְׁתְּכֶם לְמַעַן חִצָּיו
הַנּוֹרִים לְמֶרְחַקִּים -
הִתְרַצּוּ לְיָדָיו הַמּוֹתְחוֹת קַשְׁתְּכֶם,
כִּי אוֹהֵב הוּא אֶת הַחִצִּים בִּמְעוּפָם
גַּם אֶת הַקְּשָׁתוֹת הַנַּעֲנוֹת לְיָדוֹ.

יצא לי לארח ילדים בליווי הליקופטרית תורנית שהכריזה שהילד שלה "לא אוכל ירקות" בזמן שהעיניים של הילד נהיו בצבע ירוק מלפפוני וידו הושטה לעבר...

זה באמת נורא ואיום כשילד מורד בהעדפותיו הנרכשות ופתאום מבריח לפיו איזו עגבנייה לא עלינו.
זה סימן מובהק שהוא נכנע ללחץ חברתי וכבר אין לו אישיות משלו,
והוא כבר לא מקפיד לא לאכול מה שאימא שלו משוכנעת שהוא לא אוכל
כי היא רשמה אותו לגן אנתרופוסופי שבו הילדים בוחרים כל יום מה **הם** רוצים לאכול,
ואף גננת חצופה וחסרת השכלה גבוהה לא תחליט בשבילם מה הם צריכים לאכול
כי גם במבה הוא חטיף אפוי מועשר בויטמינים ומינרלים ללא חומרים משמרים וללא צבעי מאכל.

א. סלע, לא הלכת רחוק מדי? בסך הכל ספר חביב עם מעשיה מצחיקה.
לא לכל דבר צריך להתייחס באותה מידה של רצינות. צריך קצת פרופורציות בחיים.

ספר נוראי. נוראי. "ומאז, הוא לא מבקש דברים שאין, ואוכל מה שדוחפים לו, ולא שואל שאלות, ולא מפעיל את הראש ולא לומד על עצמו ועל העולם, והולך לעבוד באיזה מפעל כמו ילד טוב עד יום מותו ושלום על ישראל." ספר מהתקופה שגידלו ילדים להיות עבדים מרצון.לא שזה שכיום אנחנו בקיצוניות השנייה זה שיפור גדול.

אני איתך מוריה. גם אני לפעמים סתם צופה בדברים שטותיים וקלילים שאין להם עומק ואיזה מסר חשוב. לא צריכים להיות כל כך כבדים, בטח לא עם ילדים.

אני לא מבינה את החיפוש הכפייתי אחר מסרים בספרי ילדים. סיפור יכול להיות בעל רבדים ושפע מסרים, אבל הוא יכול גם להיות רק משעשע. או שבימינו לא רלוונטי לאפשר לילד להנות מסיפור לשם הנאה טהורה, אם אינו רוכש ממנו שיעור לחיים?

כרמל, אשתי גננת. כשהיא שמעה את משפט הגננות "מה שיוצא אני מרוצה" היא כעסה. מה פתאום לקבל ככה מה שהחיים נותנים ולא להתקומם? ספרו את זה כמובן לילד בגיל העצמאות בן השנתיים...

למבוגרים האריה כמובן מזכיר את ילדיהם ש"נתקעים" על משהו שהם רוצים.
מבוגרים יותר פתוחים ימצאו את עצמם, ולא את ילדיהם, באריה הזה.
אבל האמת, שתרצה אתר פשוט דילגה על המבוגרים וכתבה ישר לילדים, ועובדה שילדים עד היום משוגעים על הסיפור.

מורי העץ הנדיב ספר מאוד חינוכי עם מסר מדהים. לפעמים יש אנשים בחיינו שרק יתנו בלי לקחת חזרה, ולפעמים גם אנחנו כאלה, רוצים לרצות אחרים אז נותנים ונותנים בלי לשים לב שזה לא דו צדדי. הילד צריך לחשוב באיזה צד כדאי לו להיות, ואולי בגלל שאנחנו לא עצים, נוכל ליצור איזון, ולדרוש את מה שמגיע לנו.

לגבי האריה שאהב תות, בעיקרון הספר נועד להעביר לילד מסר שיפסיק להיות מפונק באוכל, ויאכל את מה שאמא שלו מכינה לו בלי להתבכיין. אותי זה הצחיק, אבל זה בטח לא איזה ספר קלאסי.

העפתי אותו מהבית מהר מאוד, לא כל ספר צריך שיהיה לו מוסר השכל אבל לספר הזה ספציפית אין שום ערך, ישנם המון ספרי ילדים אחרים קלילים ואיכותיים יותר

מה רע בקלות ראש קלות ראש זה מה שהילד צריך. מוסרי השכל יהיו לו עוד לא מעט. ספר קליל, מתאים לכל גיל, שטותי, חסר כביכול פואנטה, שזה מה שכיף וקרנבלי בו. והמשפט שעליו מצקצקות כל הדודות הצדקניות "..ולא מתנהג כמו טיפש", שנאמר על האריה שמוכן לאכל סוף סוף את תבשיליה של אמו, הוא כייפי וחסר עקבות, ולא היה עובר כיום את חומות הפוליטיקלי קורקט, וטוב שהודפס פעם ולא היום.

זה אכן ספר דבילי לגמרי. מעולם לא הקראתי אותו לילדים שלי ואני מתקשה להבין מה מוצאים בו. קיבלנו אותו במתנה חמש פעמים, וחמש פעמים הוא הוחלף בספר ילדים אחר.

יש ספרים שחשובים כי הם מקנים הרגלי קריאה.
החשיבות של ספרי ילדים הם לאו דווקא במוסר השכל אלא בכך שהם גורמים הנאה בקריאה. המקצב, החרוז שחוזר, האיורים, כולם ביחד וכל אחד לחוד גורמים לילדים לקש לקרוא עוד. מה עוד צריך?

אתה מזכיר את הדוכסית מ"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" :-)
לא צריך לחפש מוסר השכל בכל דבר.

העץ הנדיב? נתן, נתן ונשאר בלי כלום. ממש חינוכי.