ספר זה גרם לי לחשוב למה בעצם אני קורא ספרים והבנתי שוב שסגנון הכתיבה האהוב עליי הוא זרם תודעה בגוף ראשון הפורש את סיפורו של אנטי גיבור.
ז'אק פוקס הוא סופר ברזילאי הגדל במשפחה יהודית. יש לו אח גדול ממנו בעל פיגור שכלי והוא כותב כמה הוא אוהב אותו ועל איך זה להיות אח של אדם הלוקה בפיגור שכלי.
גיבור הספר אוהב נשים נמשך אליהן מאוד ומתקשה מאוד ליצור איתן קשר אינטימי אמתי. הוא כותב שהוא אוהב לאונן וכמה הוא כבר רוצה להיפטר מבתוליו.
בשנת חופש בפריז הוא שוכב עם מספר נשים ונהנה מאוד. יש לו גם חיבה גדולה לתחת הנשי.
לאורך כל הספר יש תזכורות על השואה על הנאצים ומה שמעניין שחלק מהנאצים הצליחו לברוח לברזיל ולחיות שם ברווחה ומבלי להסתיר את עברם הנאצי.
הספר כתוב היטב מעבר לאובססיית המין של הגיבור יש כתיבה יפה קצת מסובכת אבל לדעתי ספר כזה יותר טוב יותר מהנה מאשר עוד ספר של מאיר שלו.
הגיבור אוהב ללמוד, אוהב לחלום, לישון ובכלל לחיות.
לצד היופי של הכתיבה יש גם בספר הרבה מלנכוליה והשאלה הגדולה אם יש אלוהים או אם אין.
הספר יצא בהוצאת כרמל. ויש בו 228 עמודים.
מומלץ
