ביקורת ספרותית על צעדים ראשונים במשחק המלכים מאת אבשלום יושע

---

לפני עשרים ושלוש שנים בדיוק, ביום הולדתי השניים עשר קיבלתי מתנה מאוד מיוחדת.
עדיין לא ידעתי, כדרכן של נערות צעירות, את ערך המתנה.
חשבתי שהדוד המבוגר שנתן לי את הספר הזה, בצירוף לוח שחמט מהודר מעץ - פשוט לא מכיר אותי. הוא היה ניצול שואה ומן הסתם, כך חשבתי - לא מבין ומתעניין מה בראש של הנוער.
כל מה שהוא יודע עלי זה שאני טובה במתמטיקה! כהסבר לבחירת המתנה הוא אמר: "אם היא טובה במתמטיקה - היא בטח תאהב שחמט!"
באמת אהבתי את המתנה, בעיקר את הלוח. הכלים היו מגולפים ומבריקים והשחמט הזה היה פרטי שלי!

רוב משחקי הקופסה בביתנו וגם השחמט שכבר היה לנו הוחזקו בשקיות או קופסאות מתפרקות, והלוחות היו מודפסים על קרטון מקופל. הכלים היו חלקם מאולתרים, לאחר שאבדו המקוריים. לא זכרנו גם ממש למי מהאחים שייך כל משחק. אבל השחמט הוא ש-ל-י!
שמרתי עליו מכל משמר. לא שיחקתי בו יותר מדי, כי הייתי מפסידה לבנים ששיחקו איתי, אבל הוא תמיד שימש לי הוכחה שאני יותר מגניבה משאר הבנות שמחרימות אותי כי אני "משחקת" שחמט והן לא. ואני גם חכמה כי אני טובה במתמטיקה ולכן הביאו לי את המתנה הזו.

כשאני חושבת על משחק המלכים זה אוטומטית מזכיר לי את סבא שלי. גם הוא היה ניצול שואה, ופעם בגיל עשר אחרי משחק שחמט נגדו - הוא אמר עלי שאני "לא מבינה שאי אפשר לאכול את המלך".
בטח נעלבתי, כמו שאני מכירה את עצמי, אבל זה גרם לי להשתפר.
שנים הייתי עונה לו בראש, בכל פעם שנזכרתי בזה: "אם אכלתי את המלך סימן שאתה עצמך היית ב'שח' ולא התייחסת! אז גם אתה לא שיחקת לפי הכללים!!!"

סבא שלי היה בהארדקור של המחנות, והוא אף פעם לא שיחק לפי הכללים.
לא מזמן יצא לי לקרוא ראיון ישן שאף פעם לא ידעתי על קיומו. מתואר בו איך סבא בז לשומרים הנאצים ששאלו אותם שאלות בדרכו לעבודות הכפייה. הוא נהג לרמות אותם ולהגיב בחוצפה. הייתם חושבים שהוא סתם מסתכן לחינם ושעדיף פשוט להוריד ראש ולחכות שהסכנה תעבור...

אבל הנער החצוף הזה בן הארבע עשרה עם הדחף לחיות באמת, לא סתם לשרוד - היה היחיד ממשפחתו שהצליח להינצל.
הוא תמיד הזכיר לי קצת נער בן גילי - גם כי גילה עניין בכל דבר והתלהב כאילו זו הפעם הראשונה שהוא שומע דבר כזה, וגם בגלל שהפסיק לגבוה בגלל התנאים.

אבל בחיים לא הייתי חושבת שהסבא החביב הזה שמכין מרק עוף נפלא היה כזה נועז!

סבא נולד בפולין והדוד שלי היה יליד בלגיה. הוא הצליח לברוח יחסית בתחילת המלחמה: הוא קפץ מרכבת, וכך ניצל יחד עם בני משפחה נוספים.
לו תמיד היו בדיחות על יהודים.
אין ספק שלצחוק על השואה זו אחת המתנות הגדולות שקיבלנו כעם.

אבל החלק השני של מתנת בת המצווה שלי... היה בשבילי קצת כמו בדיחה לא מוצלחת.
ספר עם הסברים על המשחק? אבל זה לא מגניב!!!
מילא הלוח, אני אוכל לעשות איתו פוזות על האחים שלי, ובעצם גם על אנשים אקראיים שלא אכפת להם ממני בכלל. אבל ספר לימוד?
איזו נערה בת 12 רוצה לקרוא על פז1-ו3 ומהח1-ח4?!
תן לי ספר על איך להיות מקובלת, משהו שיגרום לכולם להבין שאני לא "הילדה השקטה" החנונית אלא ממש מגניבה כשמכירים אותי!
אתה הופך אותי ליותר חנונית?!
אבל במתמטיקה כמו במתמטיקה - לפעמים מינוס ועוד מינוס שווה פלוס.

אמרתי תודה על המתנה, ואת הספר דחפתי לספריה שיעלה אבק.
אף אחד לא ילמד אותי מה לעשות במתנה. חגגתי בת מצווה אז אני כבר אדם מבוגר! הניחו לי.

לצערי גיליתי בדרך הקשה שהשחמט הזה, שהתלהבתי ממנו (אם בכלל) בגלל סיבות חיצוניות -
הוא משאת נפשם של הרבה אנשים. לא מעט אנשים חומדים לנתק את הקשר שלי עם תעוזת ניצולי השואה שהכניסו אותי לעולם השחמט.
לא מעט אנשים רוצים להכפיף את העולם לחוקיהם הנוקשים של מה טוב ומה רע, ואיך להיות מאושר. והכול מסודר אצלם בראש, הניצחון בכיס.
רק מכשול אחד קטן - שמחת החיים הלא הגיונית של סבא שלי ושל דוד שלי.
אותם חמדנים רוצים לדעת את הסוד, איך אני לא נכנעת לנורמות, למה אני לא מתנהגת לפי המקובל
למה אני לא כמו כולם.
זוכרים את הספר שלא קיבלתי לבת מצווה - הספר שילמד אותי איך להיות כמו כולם ועם כולם ולהצליח להכפיף את עצמי סוף-סוף לנורמות ולזכות בכל מה שאני רוצה?

רק עכשיו הבנתי מה בעצם הדוד המבוגר התכוון להגיד לי במתנה.
בחיים לא מקבלים את המתנה שרוצים - מקבלים את המתנה שצריכים.
הספר המשעמם הזה הוא החלק העיקרי במתנה. הספר הזה שדחפת לפני עשרים שנה לאזור הדברים שאין מה לעשות איתם אבל אי אפשר לזרוק.
זה לא משנה אם זה שחמט מקרטון מקופל, שחמט נגד המחשב (או המכשף, כשמו שהוא נהג להגיד בגלל המבטא), שחמט בראש נגד עצמך... הקופסה הזו היא רק סמל.
הקופסה הזו היא רמז איך להתמודד בקרבות של החיים. איך אולי לא להיות מקובלת - אך להיות מכובדת.
איך לדעת על מה לשמור ולא למכור ואיזה דברים כן אפשר להציע בסחר החליפין, שגם אותו לפעמים צריך לעשות.

ואני חושבת שעכשיו אני אתחיל לקרוא את הספר באמת, למרות שזה ממש קשה.
אבל גם בשואה היה קשה...

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על צעדים ראשונים במשחק המלכים