ביקורת ספרותית על חיים משלנו מאת ליאת רוטנר

---

חדי העין (או המשועממים) שמבינכם - בוודאי יבחינו שכבר כתבתי פעם ביקורת על הספר.
הפעם רציתי לכתוב ביקורת על הספר מנקודת מבט של מורה - כי מבחינה חינוכית יש כאן המון חומר למחשבה. לא יודעת אם ליאת רוטנר התכוונה לשטוח את משנתה החינוכית דרך הספר הזה, אבל מאז ששיניתי את שם המשתמש התחלתי להסתכל על הביקורות שלי מנקודת מבט יותר רצינית ומלמדת. ויש בספר הזה נושאים לדיון שהם זהב טהור מבחינה חינוכית, דווקא מפני שהסוגיות כל כך עממיות ומחוברות לשטח.
אז הנה אני מתחילה:
העניין החברתי. לא יכולתי שלא לזהות בדמות של דינה - הילדה הטובה שמתה לקרוע את העיר תל אביב במסגרת השירות הלאומי, בפעם הראשונה שבה היא יוצאת מבית ההורים - את דמותה של שירי מספרי "להיות מקובלת או לאמץ אוגר - היומן". מסתבר שהנושא הזה לא מפסיק לעניין כי החוויה הזו היא פשוט אחד לאחד, בדור הפלמ"ח ובדור הטיק-טוק...

"כבר בכיתה י"א קלטה דינה את מצבה החברתי העגום. היא הפנימה שלבנות מקובלות יש סגנון התנהגות שונה ושמתייחסים אליהן אחרת. אבל ממש. אם היא אומרת משהו, ואחת המנהיגות בקבוצה שלה אומרת את אותו דבר, יש הבדל עצום בתגובה ששתיהן מקבלות - מהבדיחות של דינה לא צוחקים בקול, וכשהיא מתעניינת במשהו, מסבירים לה בקוצר רוח, בחיפזון, כאילו לא חשוב שתדע הכול, וכשהיא מותחת ביקורת על משהו, מתעלמים. ואילו אצל המנהיגות... אוהו, איזו הקשבה, איזו חשיבות מייחסים לכל מילה..."
את כל מה שהיה לי להגיד על הנושא כבר אמרתי בספרים שלי, שהראשון בהם הוא כאמור "להיות מקובלת או לאמץ אוגר - היומן" (שקיבל עכשיו מקום שישי בספרים הנמכרים של אתר עברית - כש"פלא" במקום הראשון. יוהו!!!)
וחוץ מזה נראה לי שכולנו מכירים את החוויה, אם לא בתור מורים אז בתור תלמידים. נראה לי שלא מעט מאנשי סימניה הם...ובכן... חנונים לשעבר (או בהווה).
אז ברשותכם אדלג לנושא הבא:
מורים/מנהלים צעירים.
אף אחד לא נולד מורה, ואחד הכשלים האנושיים הכי נפוצים הוא זה (ליהקתי לתפקיד יוחאי, מנהל בית הספר שבו משרתות הגיבורות בשירות הלאומי - את עידו מוסרי):

"יוחאי, מנהל בית הספר "אבירם", היה אדם מוזר במקצת. כך בכל אופן אמרו עליו. אבל אם הייתם שואלים אותו, היה מן הסתם אומר שהאחרים הם המוזרים, הרי הוא מהווה אי של שפיות בעולם הזה.
התיכון הזה חייב לעבור שינוי יסודי, חשב בליבו באותו הבוקר, כשסקר בניד ראש את חצר בית הספר השוממה כמעט[...] חבל שאני לא יכול לחולל שינוי מהותי בכל מערכת החינוך ולהכניס את הכיף והחוויה ללימודים[...] הייתי מקטין את מספר הילדים בכיתה, הייתי מביא להם ספרים, פותח אתרי אינטרנט אטרקטיביים, מחלק צ'ופרים לתלמידים מצטיינים... שלא לדבר על להפוך את שיעורי התנ"ך למעניינים יותר!"
המונולוג הזה אופייני בדרך כלל להורים. מורים חדשים ומנהלים לא יודו בזה, אולי אפילו לא בינם לבין עצמם, אבל הם רוצים למצוא חן בעיני הקליינטים הראשיים של בית הספר, הלא הם ההורים.
לא נדיר לשמוע הורים, חסרי הכשרה או ניסיון חינוכי (מעבר לילדיהם הפרטיים) מצביעים בדיוק על הליקויים הללו במערכת. זה לא מקרי כי אלו שינויים קוסמטיים.
ילדים לא רוצים ללמוד תנ"ך, לצורך העניין - לא כי השיעורים אינם מעניינים, אלא כי או שהם לא מוצאים זאת כחשוב, או שהם מביאים מהבית המון משקעים הקשורים לנושא דת ואמונה, או שהולכים אחרי הזרם ומנסים לצאת מגניבים... זה שהשיעור יהיה כיף אחד גדול (בהתייחס לכיתה "נורמטיבית") לא רק שלא יועיל - אלא סביר להניח שיזיק - בהנחה ש"כיף" היא האג'נדה החינוכית ואין חלקים של חובה בשיעור.
להבין את מערכת החינוך בארץ - לא יכול גם מי שעשרות שנים במערכת. וגם מי שבא מבחוץ עם כל הרצון הטוב - רחוק מאוד מלהבין. כי כל אחד רואה חתיכה קטנה של השלם, ומה שרואה מורה שיוצאת לפנסיה משלים את מה שרואה המורה החדש שבא עם כל הלהט להפוך עולמות.
אלא שלהט כזה עלול לפגוע - במציאות של ימינו בעיקר במורה עצמו. יש צורך בענווה והבנה שלא תשנה את בית הספר וכמובן שלא את מערכת החינוך - לפחות לא כרגע. תן לוותיקים ללמד אותך על המערכת, הם יחסכו לך הרבה כאבי לב. אם אתה מורה או מנהל חדש ואתה בכל זאת רוצה למצוא חן בעיני מישהו - נסה להתחבב על הוותיקים במערכת ולא על ההורים. אלה ממילא לא אוהבים חנפנות.

ברשותכם אעבור לנושא לא פחות כאוב משינוי מערכת החינוך: סוגיית הילדים החכמים מדי לבית הספר.
זה לא סוד שהמין האנושי עצלן ומחפש את הדרך הקצרה לעשות דברים.
כך הילדים החכמים מדי עבור בית הספר נופלים בין הכיסאות, כי כל מורה יעדיף (זה לא אומר שזה מה שהוא יעשה בפועל, אבל תאמינו לי שזה מה שהוא יעדיף...) להתבסס במעמדו ולהשתמש בחומרים מהשנה שעברה, במקום לענות על שאלות של תלמידים מהשנה הנוכחית, שלפעמים נשאלות סתם כדי לפוצץ שיעור אבל לפעמים נובעות מעניין אמיתי. שאלות סטייל "למה צריך ללמוד תנ"ך?" במקרה השכיח, ובמקרה הפחות שכיח סתם שאלות שהמורה לא יודע את התשובה עליהן. ההעדפה הזו להקטין ראש נכונה במיוחד במערכת החינוך בישראל - שלא חושבת שמורים הם אנשים שצריכים גם לשירותים לפעמים או לאכול. לפעמים הקטנת ראש זו הדרך לשרוד - פשוטו כמשמעו, אז אין להקטין בזה ראש...
הדמות של כפיר בסיפור היא של נער מבית הספר המדובר, שנשאר כיתה. זה קצת אירוני - כי הוא כנראה לא פחות חכם מרוב המורים בבית הספר, אבל אם אתם רוצים לראות אירוניה במיטבה תסתכלו מי התלמידים הכי מבריזים והכי מפוצצי שיעור:
"הוא בכלל תכנן להבריז היום מבית הספר. מלכתחילה הגיע רק כדי להחליף את הספרים ששאל בספרייה, לפני שיאחר בהחזרתם ויחויב בקנס כספי. קריאה הייתה העיסוק היחיד שכפיר הקדיש לו את מיטב מרצו וזמנו כשלא היה טרוד בענייני הבית. זה הוציא את המורים שלו מדעתם, שהרי בה במידה ששקע בעלילות ובסיפורים היה יכול לשנן בעל פה את כל ספר ההיסטוריה לבגרות, ובאותה הזדמנות גם את כל חוקי הלשון, הגיאומטריה, המתמטיקה והאנגלית. אלא שכפיר לא התלהב לקרוא לפי הנחיות, למעשה, הדרך הבטוחה ביותר לגרום לו להירתע מספר ולחפש מיד משהו אחר לעשות הייתה לומר לו מה לקרוא."
יש תלמידים, בעיקר בגילאים המבוגרים, שבית הספר קטן עליהם.
עד שנעבור לשיטה שבה משרד החינוך יהיה באמת משרד של חינוך והלמידה תהיה באמת למידה אולי עדיף למי שיכול להרשות לעצמו לסיים את דרכו בבית הספר ללכת על זה (עם הדגש על מי שיכול להרשות לעצמו. נוער נושר זה לא נושא פשוט בכלל, וילד בלי מסגרת יכול ללכת לאיבוד בקלות אם אין לו את היכולת למלא את זמנו בעיסוקים חיוביים אחרים)

לנושא הבא:
בנות שירות שמשרתות בבית ספר שבו חלק מהתלמידים הם בעצם בגילן. איך יוצרים סמכות?
אני לא הצלחתי לענות לעצמי על השאלה הזו, לכן החלטתי לעבוד עם ילדים עד גיל ארבע עשרה - מסיבה שתישמע שטחית אבל היא עובדת - בגילאים האלה הם יותר נמוכים ממני ולכן מתייחסים לדברים שאני אומרת ברצינות.
נסו ותיווכחו בעצמכם.

"גם היחס של התלמידים אליהן היה אמביוולנטי. מצד אחד היו ניגשים אליהן בהפסקות ומשוחחים איתן בגובה העיניים, ומצד שני נזהרו בקרבתן כפי שתלמידים נזהרים כי הם יודעים שלבנות יש סמכות להלשין עליהם או מפני שהן דתיות[...] השיעור הראשון עבר בהצלחה. אמנם חלפו דקות ארוכות עד אימה עד שהתלמידים הסוררים הואילו בטובם לשתוק, ושלוש הבנות עמדו מבוישות ומתוחות בשעה שהמורה התורנית ניסתה להשליט סדר ומשמעת. אך לבסוף דעך הרעש, והפעילות שלהן עברה בשלום."
אני רוצה להתעכב על המשפט האחרון "הפעילות שלהן עברה בשלום". אם אתם במקרה מורים חדשים - אל תצפו ליותר מכך שהפעילות שאתם מעבירים תעבור בשלום. תשכחו את כל הסרטים על מורים מעוררי השראה שהצליחו כנגד כל הסיכויים, ובשלב ראשון תסתפקו בזה ש:
"הם שיתפו פעולה[...] אם היו תוקעים בה מבטים ריקים בעודה עומדת רועדת מול הכיתה ומנסה לשלהב אותם בדיבורים מרתקים על הלקח העולה מהמדרש, הייתה פשוט בורחת מרוב בושה."
אם את מורה חדשה (או מורה חדש) במערכת - קחי בחשבון שיהיה לך את השיעור הזה שבו את בורחת מרוב בושה. אל תיתני לזה לרפות את ידייך, זה רק אומר שאת באמת משתדלת ומנסה, וזה הדבר הכי חשוב אם את רוצה שתהיה לך הזכות להיקרא אשת חינוך.

קשרים משפחתיים בבית הספר.
זה אף פעם לא אידיאלי, זה לערב ביזנס ופלז'ר. ותמיד יש את התלמיד שהוא הבן של... ואת האח של/הבן דוד של... שבא לעבוד, רק עד שיתחיל את החיים האמיתיים. הוא נמצא בין הפטיש לסדן כי הוא צריך לשמור על מקצועיות - ואיך יעשה זאת אם הוא צריך לצבוט לאחיין שלו את הלחיים בהפסקה?
כזאת היא הדמות של אורטל, בת השירות שמנסה להתקרב ליועץ בית הספר באמצעות שיחה על בן דודה התלמיד שלומי ה"זקוק לייעוץ".
בקיצור, פשוט אל!
וגם חבל על שלומי. הוא לא סובל את ערן כיועץ בית ספר אז את רוצה לצרף אותו למשפחה?!?!

"'תגיד', היא אמרה, 'בקשר לשלומי'. הוא הרים אליה את עיניו. 'כן?' 'למה קראת לו לשיחה? הוא עשה משהו?' 'לא, מה פתאום,' הזדרז ערן לומר. 'סתם דיברנו על אפשרויות של מחויבות אישית שהוא צריך לעשות. את יודעת, בכיתה ז' הם צריכים להתנדב.' 'אה,' אמרה אורטל בהקלה. 'הגיוני. כי היה לי ברור ששלומי לא יפגע בזבוב. הוא כזה ילד טוב וכולם אוהבים אותו'"
מה שאני אוהבת בדמות של אורטל מבחינה ספרותית זה שהיא דמות שיש לה הרבה דיאלוגים, בניגוד לרוב הדמויות בספר שחיות בתוך הראש של עצמן. היא דמות ספרותית טובה כי היא קמה ועושה, וכנראה בלעדיה הספר היה הרבה יותר משעמם. מבחינה חינוכית חשוב שיהיה משהו מעניין שיחזיק את כל ה"חינוכיות", כי אם אין תלמידים כל החינוכיות שבעולם לא תועיל.
ואורטל היא הדמות הזו שבגללה הספר מהנה. הדתייה שלא מתנהגת איך שדתייה אמורה, זו שעוברת על באמת את כל מה שהבנות האחרות וה"צדיקות" שבספר מתחבטות לגביו בעיקר בראש של עצמן.


אם נחזור לכפיר מיודענו - הוא הדמות הגברית המניעה את העלילה אפילו שהוא לכאורה דמות משנית, ויקבל ציטוט נוסף.
פה יש את הקונפליקט אולי הקשה ביותר בתחום החינוך - כמה "למתוח את החבל כדי שיהיה ממה לשחרר אחר-כך" וכמה להעלים עין. לפעמים זה עניין של חיים ומוות וזה מה שמפחיד בלעסוק בחינוך.
פה אפשר לראות את ההתנגשות החזיתית בין דינה, הלא היא "הילדה הטובה", זו שצריכה לשמור על המוסר כי תכלס - היא לא יודעת אחרת...
לבין כפיר, ה"ילד הרע", זה שהתבגר טרם זמנו כי אף אחד בבית הספר לא רוצה להתעסק איתו ובטח לא להציב לו גבול.
כאן בנות השירות נפגשות עם כפיר בפאב (למה? זו אפילו לא שבירת דיסטנס, מחר תראו אותו בבית הספר...)

"[...]ודינה הסבירה: 'כמה כבר יצא לנו להיות בפאב, אם לא מזמן מלאו לנו שמונה-עשרה?' כפיר גיחך. 'נראה לך שמישהו אוכף את החוק הזה? אני אראה לך עשרה פאבים פה, אחד אחרי השני, שחבר'ה מהשכבה שלי מרביצים שם ויסקי כל שישי בערב. שלא לדבר על החבר'ה מכיתות י"א, שהם בכלל דופקים שם את הראש לגמרי.' 'ואף אחד לא תופס אותם?' תהתה דינה. 'מי שתופס אותם שיכור בעצמו,' השיב כפיר ולגם מהבירה." ובחזרה לבית הספר ועלילות דינה: "קבוצת תלמידים בוגרים יותר, כנראה שמיניסטים, הצטופפה לה מתחת לאחד העצים. שניים מהם עישנו ושניים אחרים צחקו מבדיחה שסיפר אחד המעשנים. דינה התלבטה. הם לא היו בני הכיתה שהצטרכה לאתר, אבל המורה לא אמרה לה לחפש רק תלמידי חטיבה. אולי היא אמורה להסגיר גם אותם? ואז הבחינה שכפיר נמצא ביניהם."

כל מילה נוספת מיותרת!
ובואו נסיים בנימה אופטימית, כי יש גם רגעים של הצלחה בחינוך, זה לא המקצוע הנורא הזה שתיארתי עד כה.
"ההצגה התחילה והאולם כולו החשיך ודמם. בנות השירות הלאומי מיהרו אל מאחורי הקלעים, וחבריהן התיישבו בקהל. נעמי וידאה בפעם האחרונה שכל השחקנים לבושים בתחפושות, ויוחאי המנהל עלה על הבמה ונאם לפני התלמידים והודה למארגני המסיבה, למורות ו'לבנות השירות הלאומי המקסימות שלנו, דינה, נעמי, וחמוטל.' הבנות מאחורי הקלעים רטנו בשקט, בעיקר אורטל. 'אז שיהיה בהצלחה!' סיים יוחאי והזמין את השחקנים הצעירים לעלות על הבמה. בחדר התלבושות התרוצצו הבנות, דאגו להפעיל את המוזיקה ברגע הנכון, למצוא תחפושות או לעודד שחקן מפוחד[...] וכשכל השלוש עמדו בביישנות בקדמת הבמה והקהל הריע ועמד על רגליו, זה היה כה משונה עד שהן פרצו בצחוק[...]"

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על חיים משלנו